בית משותף

וחבורת הילדים שעטה לכיוון הבית בו התגוררה משפחתי.

מר שולץ,  כך כינתה אותו אימי, היה חולף על פניה בבקרים,

מברך אותה לשלום, משפיל עיניו, שערו משוך לאחור בשמן

ועל אצבעו טבעת זהב,  זכר לימים טובים יותר.

אני הייתי פוגשת בו מדלגת במדרגות, ממלמלת שלום בחטף,

מהרהרת בליבי אם יודע הוא מי אני.

"כשהגיע ארצה" ענתה לי אימי, "התפרנס מרחיצת מתים

בבית החולים. הטיפה המרה עזרה לו בעבודה האפלה וגזלה

את מעט הכבוד שהביא איתו מהגולה"

הילדים הביטו באיש בעליבותו, מובס, מתקשה לעמוד

ביציבות על שתי רגליו. אני הייתי חלק מהחבורה,

עמדתי מאחור, מעט מבוישת, מנסה שלא להיתקל בעיניו.

גב' שולץ,  עבדה לפרנסתה כמבשלת במסעדת פועלים.

פניה סמוקות ובצידן זוג עגילים שתנוכי אוזניה התקשו לעמוד

בכובד משקלם. בדרכה נהגה לעצור בקומה השנייה, לשטוח

צרותיה  בגרמנית מעורבת באידיש בפני אימי ילידת הארץ.

די היה בניגון שלה בכדי להבין שלא כך ראתה את חייה

בארץ הקודש.

באחד מימי החופש הגדול, בימים שלפני יום הולדתי,

בעודי משחקת עם שאר ילדי השכונה, הבחנו כולנו

בגברת מהקומה הרביעית כשהיא מסמנת לי לעלות לביתה. 

לתדהמת חברי לא היססתי,  עשיתי דרכי בריצה במעלה

המדרגות עד הקומה העליונה. הדלת הייתה פתוחה לרווחה.

מקצה המסדרון היא הורתה לי להיכנס פנימה. הבית היה

אפוף ריח זר של מקום שעומד שנים מבלי שיזוז בו דבר.

ערמות של דברים פזורים בכל פינה, חלקם על הרצפה,
מכוסים בשכבה עבה של אבק.

בת יחידה הייתה לבני הזוג. כספי השילומים מגרמניה חיכו

לה בבנק לימים שעוד יבואו. היא הייתה בוגרת מאיתנו בהרבה

ומצאה אוזן קשבת במטבח הקטן של אימי.  אלינו התייחסה

כאל שתי אחיות קטנות. בחורה חייכנית, מלאת חיים, מעולם

לא התלוננה.  מדי ערב בדרכה לבילוי, הייתה עוצרת בקומה

השנייה.  הבית היה מתמלא בריח בושם חזק וחיוניות של

תחילת יום.

גב' שולץ הוציאה מחזיתה מטפחת מקומטת ומתוכה מטפחת

נוספת שבמרכזה בצבצו שני מדליוני זהב. עם חיוך חסר שיניים 

הושיטה לי את מהמדליונים. תכשיטי זהב היו מנת חלקן של

ילדות שהיו להן סבא וסבתא והנה גם לי ממקור לא צפוי,

דמות של סבתא.

עמדתי שם נרגשת והיא שלא הבחינה בהיסוס שבי, פתחה את

כף ידי והניחה את שני המדליונים. אחר כך הוסיפה מספר מילים

שלא הבנתי, דחפה לידי שתי סוכריות טופי ישנות וליוותה אותי

נמרצות לפתח הדלת. ירדתי הביתה נרגשת עם המטמון שבידי.

"אמרת יפה תודה?" שאלה אימי בעיניים בורקות. גם לה לא

היו מעולם סבא וסבתא.

הילדים הגדולים שבחבורה ניסו לדובב את מר שולץ .

הוא חייך חיוך אווילי, לרגע מודע ולרגע לא, מנסה להוציא

מילים שלמות מפיו ללא הצלחה. אחר כך פילס דרכו בקושי רב

אל גרם המדרגות ובזאת סיים את מופע הערב מוקדם מכפי שציפתה החבורה.

אנחנו הילדים, חזרנו לשחק כאילו לא קרה דבר.