חמורים

במעלה ההר מטפסים שלשה חמורים. כל אחד נושא על גבו מטען. החמורים חסונים, צעירים, גופם מושלם ורגליהם חזקות כגזעי עצים שניטעו על גדותיו של פלג מים מדברי. הם צועדים בצעדים מדודים, אחד אחרי השני, בתור. הם מכירים את דרכם לפיסגה כמו עשו זאת עשרות פעמים. ואכן הם עשו. שנים שעולים הם באותה דרך תלולה ומלאת מכשולים. יומים עורך המסע לפיסגה ועוד יום חזרה במורד. ויש גם יום מנוחה שם למעלה בכפר הנידח.

בבוקר היציאה, לפני זריחת החמה, מעמיס עלי את חמוריו. בעזרת בנו רשיד הוא קושר את הסחורה היטב אל גופם באותן רצועות מיוחדות שתפרה אישתו פטמה. עלי מקפיד מאוד באריזת המטענים, שלא תהיינה בעיות בדרך, שיגיעו ליעדם וכל הסחורה על גבם. אמינותו של עלי כסוחר ויותר מזה כחמר, הייתה בראש סדרי העדיפויות שלו. כששלשת החמורים היו מאורגנים ומוכנים לצאת לדרך ,הוא לוקח אותם לשביל המוצא, נותן לכל אחד טפיחה קלה על אחוריו והם יוצאים לדרך.

הדרך ארוכה, תלולה ומפרכת. ושלושת החמורים יודעים כיצד לחלק את כוחם לאורך הדרך. כמובן שבתחילת הדרך ,שהיא גם תחילתו של היום ושל המסע, כוחם במותנם. הם מטפסים במהירות. מנצלים את האנרגיה הצעירה שבתוכם. תחילתה של הדרך מעלה תלול במיוחד. אבנים קטנות פזורות על הקרקע, הסיכוי להחליק גדול. החמורים עולים בקצב אחיד, וברווחים שווים. ואז, השמש מתחילה אט אט להתגלות. זה רגע בו יודעים המטפסים שעליהם להאט דרכם. אל ברכת המים הקטנה במעלה ההר יגיעו לקראת סיומו של היום ועד אז צריך לשמור על הכוחות.

קשה הטיפוס, הרגלים האחוריות דוחפות וכל שריר מתאמץ ונותן את חלקו בעליה. החמורים לא חושבים על מאומה. אין זה הזמן לפזר כוחות על מחשבות שיגיעו זמנן. כל יכולת שיש מכוונת עכשיו למעלה התלול. נשימתם מדודה, זעתם ניגרת, כל היום מטפסים החמורים ללא הפסקה והשמש מלווה אותם במרומי הרקיע. ורק הידיעה שהמנוחה, השתיה והצל קרבים נוסכת בקרבם כוחות מחודשים. החמור שהוביל את החבורה הקטנה, היה מנהיג המסע ולקח אחריות על השנים האחרים. כשהתחיל ללכת יצאו לדרך אחריו, וכשעצר נעצרו גם הם.

היו ממושמעים ותאוי רצון לסיים את המסע ולנוח. ידעו שכל שיקוליו של מנהיגם באים ממקום של הכרת הדרך ואהבתו אליהם, ולכן הלכו אחריו גם אם לפעמים טעה לפי דעתם בשיקוליו. המנהיג לא  היה הבוגר שבשלישיה אך ניבחר על ידי השנים כשעלי החמר  מאשר את בחירתם. המנהיג קיבל על עצמו את עולה של המנהיגות,

עלי, רשיד ופטמה יושבים ולוגמים קפה שחור ומתוק. העשן ממלא את אהלם והם נרגעים מהבוקר המפרך של שליחת החמורים. עלי גבר בשנות הארבעים של חייו, מדריך את רשיד ונותן לו הוראות לגבי היום החדש העומד בפתח. העסק של העברת מזון ומצרכי יסוד לכפרים הנידחים ממלא את חייו בשנים האחרונות. זהו עסק שהקים במו ידיו , שנולד מצורך שהייה קיים , אך לא סופק על ידי איש . בתחילה הייה יוצא עם החמורים,  מעפיל איתם לפיסגות ההרים, לכפרים שהיו ממוקמים על צלעות ההרים או בעמקים נסתרים שהגישה אליהם היתה כמעט בילתי אפשרית. לאחר שהחמורים למדו את הדרכים השונות והכרו אותם, לא היתה לו סיבה להצטרף אליהם. בתחילה כששלח את החמורים לבדם היה ליבו מלא דאגה אך החמורים מעולם לא הכזיבו ועשו את מלאכתם נאמנה. הכפריים סמכו עליו ועל החמורים והיו תלויים בהם. מעולם לא חזרו החמורים וגבם ריק. תמורת שרותיו של עלי היו שולחים לו הכפריים ירקות קמח וגבינות שאת חלקם הגדול היה מוכר ובמקצתם  משתמש לצרכי משפחתו. במשך  שנות עבודתו גדל מעגל לקוחותיו,  כמו אלו הסובבים את שולחנו. הברכה היתה שורה באוהלו ונראה היה כי בעקבותיה גדל אושרו וסיפוקו. עלי ,משפחתו וחמוריו היו לשם דבר בכפר הגדול בו גרו ובכפרים הנידחים אליהם היגיעה סחורתו.

על כל אלה העיבה בריאותו של אביו. הזקן היה אדם בריא כל חייו אך בשנותיו האחרונות התערערה בריאותו ובקושי יכל לנהל את פגישותיהם של זקני הכפר.ניראה היה שכל המרפאים שהקיפו את מיטתו , קידמו את יום מותו במקום לרפאו.

 לאחר שליחת החמורים מיהרו עלי ורשיד לאוהלו של הזקן לשבת לידו ולסעוד אותו כהרגלם בתקופה זאת. ימים אלו היו עמוסי פעילות. גברי הכפר באו להיפרד ממנהיגם החולה והנשים צופות היו בו מרחוק בדאגה. אוירה של פרידה שררה באוהל והמנהיג הזקן היה בוחן את מבקריו במבט של תודה. היום לא היו יריבים ומתחרים.כולם כאחד התאחדו באהבת הזקן, וזה השיב להם את אהבתו במבט מקבל ובניענוע ראש קל.

 .

ברגע מסוים ,כשהיתה הפוגה בזרם המבקרים סימן הזקן לעלי לקרוב אליו  "בני"  אמר בקול חרישי ואיטי "שמור עליהם ואהוב אותם ,עד הערב אהיה במקום אחר" עלי האזין לדבריו ולחץ את ידו של אביו כמאשר את דבריו.

החמורים הגיעו לבריכה המיוחלת וגמעו בשקיקה מן המים הקרים .כאן יבלו את הלילה כהרגלם וימשיכו  למוחרת  עם אור ראשון. מחר יהיה עבורם עוד יום ארוך של מסע  שבסופו יגיעו לכפר המיועד. המים והצל החזירו להם את חיותם  והם  התכוננו לחנית הלילה ולחושך שירד  ויעטוף את ההר. עכשיו הזמן לתת לתמונות לחלוף , להתחבר אל מקומות בהם ביקרו בעבר, ולהתגעגע  בערגה לימי החופש ,בם רעו בשדות עם חבורות של חמורים, גמלים וסוסים. הלילה ישנו בעמידה כשהמטען על גבם ומחר יגיעו ליעדם ויפרקו אותו מעל גבותיהם העיפים

הזקן נפטר באמצע הלילה. בניו קברו אותו לצד אבותיו,ליד האשל הגדול מהלך שעה מהאהל בו גר.מקום בו השמש שולטת ללא מיצרים, והחול נע לו בעקבות הרוח המדברית.

 עלי וחמשת אחיו כיסו את אביהם בעפר ומוחמד שהיה הבכור בניהם שיחרר את רוחו של אביו וקרא לה להתחבר לרוחות שזקוקות לנחמה כדי שתוכל לעזור להן.

כבר יומים שנכנסים בני הכפר ויוצאים. גם מכפרים שכנים הגיעו מבקרים. לכל אחד יש באמתחתו סיפור או מעשה או פגישה שהיתה לו עם המנהיג הנפטר.

ידיה של פטמה היו מלאות עבודה.הטבון בחצר לא עמד רגע ממלאכתו. ושירת ללא הפסק את עשרות המבקרים. לצידה של פטמה עמלו נשות המשפחה האחרות כשהן לשות אופות,מגישות ומנקות תוך שהן ממלמלות שיר אבל מדברי שהיה חוזר על עצמו ללא הרף. רשיד הצעיר היה דבוק לאביו. הנער חש מבוכה גדולה עקב מותו של הזקן. חוסר הודאות לגבי ההמשך  הדגיש את חוסר הביטחון שהיה מנת חלקו כנער מתבגר.

עלי מעולם לא חשב על מנהיגות ,וההבטחה שנתן לאביו הדאיגה אותו והדירה שינה מעיניו. אנשי הכפר כבר התיחסו אליו כאל מנהיג, והוא כדי לא להביכם התנהג בהתאם. חש את צער הפרידה מאביו והחליט שיהיה בקשר עם רוחו. החלטה זאת הרגיעה  אותו . חש שהוא לא לבד. אביו יהיה איתו, הוא ישפיע אהבה  על בני בכפר ויחבר  אותם עם רוח האב.

החמורים בילו את יום מנוחתם בכפר שעל הפסגה.  בבוקר יצאו מחדש לדרך. ינועו אל כפרם במידרון התלול. הירידה עורכת רק יום ולא יומים כמו בדרך לכאן. גביהם עמוסים ,אך אין מישקל גבינות וירקות כמישקלו של ציוד כבד שמעיק על הגב, שמסוגל להכריעו. בבוקר השכם יצאו ולעת ערב יגיעו. ואז ירעו בשדות עם  הגמלים והחמורים האחרים עד למסע הבא. יהיו אלה ימים שההנאה בם ארוכה  ומתמשכת.  מחשבות אלו העסיקו את החמורים   בשלב זה של מסעם, והם הרגישו  געגוע אל הכפר ואל ההנאות שבשדותיו.

הערב יגיעו החמורים. עלי חש שמאז ששלחם בקושי נתן דעתו עליהם. מות אביו והמנהיגות שנפלה על ראשו לקחו את כל צומת ליבו. ישב באוהלו של אביו וחיכה לאורחים. הסיפורים שהביאו איתם על אודות אביו ריתקו אותו והוא ציפה ליום חדש של התרגשות המהולה בעצב הפרידה. גילה את האבא מחדש ,דרך סיפוריהם של  אנשי הכפרים ,  ואת גדולתו כאדם ובעיקר כמנהיג בעל אחריות.  המחשבה על החמורים הצפויים  לחזור, הזכירה לו שוב שאין מפעמת בו אותה רוח שפיעמה באביו  ושהדאגה לחמוריו גדולה לאין שיעור מהדאגה שהוא חש כלפי בני הכפר, לפתע הבין שהיה מוותר בחפץ לב על המנהיגות הבלתי צפויה שנפלה בחלקו. גילוי זה שגילה החמיץ את ליבו  והותיר אותו עם הרגשת מבוכה.

מוחמד ניגש אליו והתישב לידו על השטיח.עלי אהב את אחיו ושמח לקראתו. מוחמד ניראה נבוך והתחיל לגמגם מבלי להישיר מבט אל עלי  "ראה, אני מתביש. לא נעים לי . אבא עשה לי בושות. אתה לא אשם. כבר התחילו ללגלג עלי בכפר. אני הבכור. אני יודע שאבא חשב שאתה מוכשר ממני, עדיף עלי, אבל מה אני עושה עם זה . איך ארים את ראשי"

עלי תלה בו מבטו. אף לרגע לא חשב שמוחמד יעז לומר מילה..ברצון היה נותן לו את שרצה, אבל הוא הבטיח לאבא. מה יעשה.  יחזיק במנהיגות שאיננו רוצה בה וישים את אחיו לצחוק? גם ככה ההצלחה רחוקה ממוחמד ועכשיו...

."אני מבין אותך מוחמד, אבל הבטחתי לזקן ,מצטער" אמר עלי ועיניו בוהות בערימת הקש שבקצה האוהל. "ידעת שאני הבכור, למה הבטחת? מדוע לא אמרת לו- אבל אבא, מוחמד הוא הבכור... למה לא אמרת...." אמר מוחמד כולו רועד מכעס כבוש.

החמורים החליקו לאיטם במדרון. מנהיגם הוביל אותם בנחישות ובחוכמה. הם עקבו אחריו  והתקרבו אל קטע השביל שלצידו תהום. אף שעברו במקום זה עשרות פעמים , עדין פעם ליבם בחוזקה. השביל מעל התהום היה צר ביותר וההליכה שם דרשה רכוז מרבי. את הקטע הזה הם יחצו אחד אחד. ראשון המוביל , מנהיגם, ולאחר מכן כל חמור יעבור בתורו הוא. המנוחה לפני המעבר המסוכן היתה קצרה ונסתימה בסימן שנתן בראשו המנהיג.

תחושה של מתח היתה האויר. לא אחת עברו כאן , ולמרות זאת  הפחד חזר שוב ושוב.

להרים ראש, לא להביט לצדדים, לא לחשוב על המסע שעל הגב,. צעד אחר צעד והמעבר מאחור. הוא לא ארוך וניתן לעבור אותו. אין ספק שניתן. מי שעבר  בעבר יעבור גם עכשיו.

החמור הראשון יצא לדרך. הוא הולך לאט , בצעדים מדודים. האחרים מלוים אותו במבט דרוך ודואג. הנה הוא מנהיגם במלוא הדרו. פוסע, ואחריו נצא גם אנחנו. החמור פסע בבטחון לקטע המסוכן צעד אחר צעד, עוד כמה פסיעות והמעבר מאחוריו. לפתע ליבו של המנהיג בוגד בו, והוא חש שניה של פחד. מפנה את ראשו לתהום לבדוק, האם שאמר לו ליבו  נכון הוא. ואכן התהום היתה פעורה לפניו, כמו בור שחור ועמוק שאין לו תחתית, הרגיש כאילו היא מזמינה אותו אליה, קוראת לו להתחבר לקרקעיתה. רגליו רועדות והאחורית שבצד התהום מחליקה. החמור מנסה לאזן את עצמו, אך הסלע שלצידו הוא נע מגיב על נסיון איזון זה בדחיפה והחמור מרגיש שהוא מועד ונופל, מחליק לתהום.

השנים האחרים ,פעורי פה עוקבים במבט אחרי מנהיגם הצולל אל מותו וגופם מתאבן.

עלי חש ברטט שעבר בתוכו. תחושה שלא הכיר חצתה את ליבו ועצרה בבטנו, מכווצת אותה. לא,  אלו לא הדברים שאמר מוחמד, גם לא החיבוק שחיבק אותו רשיד בפתאומיות, ואפילו לא האנחה שנאנחה פטמה מכיוון המטבח, אז מה זה היה, שאל עלי את עצמו. מהיכן מגיע הרעד הזה....

מוחמד זז  ממקומו, מתכונן לעזוב. " לא, אל תלך,תישאר לידי מוחמד. אני זקוק לך. אתה אחי הבכור. נכון, לך מגיעה המנהיגות  ואתה גם  יכול להיות  מנהיג מצוין. אבל חכה, הערב חוזרים החמורים ממסעם ואחר כל נחליט, אני חש שאזדקק לך אחי, בבקשה תישאר"

החמורים עמדו במקומם נדהמים. ברגע איבדו את מנהיגם, את עולמם. נבוכים וכואבים הביטו אחד אל השני. מה יעשו בלי האחד שיכוון אותם, איך ימשיכו בדרכם, אולי יחזרו לכפר ממנו ירדו?  הרי מישהו צריך להנחות . עמדו במקום  ולא ידעו מה עליהם לעשות.  הילכו קדימה אל הסכנה או יחזרו לכפר שאינו ביתם. ולא קם אחד מהם והחליט. והערב ירד ,ובא הלילה והם עומדים שם ליד התהום כנטועים.

 העליה היתה קשה. מוחמד ,עלי ורשיד טיפסו על ההר התלול באותה הדרך בה עולים ויורדים החמורים. שעות שהם מטפסים והחמורים אינם. בלילה הפסיקו את החיפוש, ובבוקר חדשהו בשנית. לפי חשבונו של עלי הם כמעט מגיעים אל המעבר המסוכן ואחריו אל הכפר.

רשיד היה הראשון שהבחין בחמורים " הנה הם" צעק בהתרגשות.

הם התקרבו ועצרו מעברו השני של המעבר המסוכן. שני החמורים עמדו להם כשני פסלים שניטעו באדמה. עלי הבין מיד מה קרה. מבט חטוף לתהום אישר זאת. עכשיו נזכר ברטט

שעבר בו לפני יומים באוהלו של אביו. במקצועיות של חמר מנוסה העביר את שני החמורים את המעבר המסוכן. השנים הפקרו עצמם בידיו המנוסות של עלי, מרוצים שהאחריות למעבר לא עליהם. עלי ורשיד כאבו את האובדן המיותר, אך לא זה היה הרגע להתאבל ולבכות.

לאחר מנוחה קצרה יצאה הקבוצה בדרכה חזרה לכפר. החמורים בראש והגברים והילד אחריהם. הולכים ושותקים.

היתה זאת שעת ערב בה הגיעו אל הכפר. ליד ביתו של עלי עצרו. עלי ניגש אל מוחמד חיבק אותו ואמר:  "מוחמד,תודה על העזרה שהגשת לי, ראה, אמנם  הבטחתי לאבא ,אך רצוני שאתה תהיה מנהיג הכפר. נהג את אנשיך באהבה ובתבונה ואל תאבד איש מהם,  ואתה רשיד, פרוק את החמורים ושלח אותם למרעה עם החמורים האחרים , אחר כך חזור לאוהל . אני אחכה לך שם".