זה יפה

מישהו אמר לי פעם שזה יפה. שכשמתבוננים היטב, עוצרים את עצמך לרגע ויושבים ממש ממש בשקט,  רק אז אפשר לקלוט כמה זה יפה. מאז אני כול הזמן מנסה, אוטם את אוזניי, עוצם את עיניי, מכבה את עצמי. מנסה לראות, למשש להריח להבין על מה הוא דיבר איתי אז. מה כול כך יפה?

הוא אמר שרק כשממש עוצרים ומקבלים את הסביבה, רק אז מבינים. ועצרתי וקיבלתי את הסביבה וחייכתי וחיכיתי בסבלנות ועדיין לא ראיתי. הוא אמר שרק כשנעמדים ומקשיבים לרוח, רק כשמקבלים את עצמך באמת, רק אז רואים. והקשבתי לרוח מתחילה ונגמרת ושורקת ועוצרת ורועמת ובוכה וחיבקתי את עצמי ועדיין ... עדיין לא ראיתי, לא ראיתי כמה הכול כול כך יפה אם רק מתבוננים היטב.

 כשהוא ראה אני עמדתי לידו, ממש קרוב אליו, ועדיין לא ראיתי, אבל הוא ראה, הוא באמת ראה. אז כנראה שאני מפספס משהו. כנראה שיש דברים שאני אף פעם לא אצליח לראות מבעד לעיניים האלו. דברים שאני לא מאמין שקימיים. צבעים בתוך המציאות שלו שאני עיוור להם. כנראה שהוא מוצל מהבוהק ממנו אני מסתנוור, שמונע ממני את העונג לו הוא יזכה שוב ושוב בחייו. כנראה שבשביל לראות את היופי שהוא ראה אני צריך עיוורון שלעולם לא יהיה לי.