יצירות אחרונות
פּוֹנְדֵרוֹסָה (2 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /שירים -22/11/2024 07:23
משתתפת בצערו של דני זכריה עם מות אמו (3 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -22/11/2024 07:10
ביקור כה מפעים (5 תגובות)
דני זכריה /שירים -22/11/2024 06:35
בגיל שבעים נפגשנו (4 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -21/11/2024 22:10
געגועים לצבע שלי (3 תגובות)
נורית ליברמן /פוסטים -21/11/2024 21:57
שיר השבוע - אַחִים🌹🌹🌹 (8 תגובות)
שמואל כהן /שירים -21/11/2024 21:55
תודה על ועל... (5 תגובות)
אילה בכור /שירים -21/11/2024 19:35
אַחַר הַשָּׁרָךְ / שִׁיר-עַם מִסְּפָרַד / מִסְּפָרַדִּית / (6 תגובות)
רבקה ירון /שירים -21/11/2024 13:46
סיפורים
לב נתיבות פליאה / רונןלב נתיבות פליאה / רונן עוצמת הידע מחלחלת לתוך נשמתך, מנמיכה את גווך וקולך ומקצרת את פסיעתך. בתוך קודש הקודשים, עטורי נזרי חשיבות של המשמשים בקודש, נעים מעדנות הספרנים. מאחורי עיניהם המזוגגות נדמה כי רב הסוד על הנגלה. בריטואל טקסי מאפשרים הם לכאורה החלפה של ידע. כמו בכל סיפור על מצודה האוצרת סוד, גם סיפורנו משלב בתוכו מיתת בתולין, חידה עתיקה ומחפש נואש שהחיים צרבו את דמותו. מהיום שבו נפתחו שעריה, במשך שלושים ואחת שנים, משנה הספריה את אופיה לאחר הסגירה. עת מוחשכים האולמות, ננעלים השערים ותוגה כמוסה מתפשטת לאיטה כערפל בין הכותרים, אז יוצא ממקום מחבואו אותו פנטום מחריד של ספרים. תערובת גרוטסקית הנעה חליפות בין בדיון למציאות. מזיגה מופלאה של סבל, כאב ותודעה חדה כתער. בין מאה שנים של בדידות הוא מקווה לקבור את בדידותו. כמעט ונואש מלחפש פתרונות לקיומו בין מלחמה ושלום. כצל עכור, זכר למכוות האש מאותה המלחמה, נע לילה אחר לילה בגן השבילים המתפצלים. בא ויוצא באין רואים בין מעברים נשכחים. מדלג בין מילים רעיונות וחלומות מאובקים. חולף, נישכח מלב, דרך כניסות ופתחים סמויים. מלטף בידיים צבות ועורגות של אוהב כרכים צופני סוד. סיזיפוס רפאים הנושא על גבו את נידויו מרצון, נע בין ספריית הרמב"ם לספריית המוסיקה והמחול עד שלבסוף, כמעט כמו בכל לילה, נמשך באותם עבותות של סוד אל הנחמה בחדרון סודי בתוך ספריית אחד העם. מדקלם בדרכו מרובעים כגחלים רוחשות על לשונו כמו היו מחרוזת תפילה. באדיקות של נזיר סגפן, בלהט בלתי נשלט של נרקומן ובעדינות מחושבת של מאהב מיומן, לוגם אותם בזה אחר זה. יוצר קישורים וקשרים. בונה ארכיבים ואינדקסים – ראשונים ומחומשים. לא משים בפי, כי האמת אגיד: אזוק בנפשו לאותו מרובע אוצר סוד, שגילה בין כתבי הגדולים שבאוסף שוורץ המאובק. מוחו, האבר היחידי בגופו שלא נצרב באותה אש גהנום שהשמידה את כל צוותו, מפשפש ומחטט. מונע באמצעות אותה ידיעה פנאטית, יש הקוראים לה אש האמונה, כי בין כל רכסי המילים נמצא הרעיון, הזיק שיצית את להבת הגאולה. את כולם, אשר עודם חיים תחת השמש, שׂב או בחור, שלושים ואחת שנים שוקד הוא על פענוח אותה חידה עתיקה. החידה שהופקדה בידיו ונראה כי נשכחה מלב אדם ואוהב. כפי שהוא נשכח ונעלם בתוך תהום הנשיה הספרותית. נזיר עולם בכלא העשוי ממילים. יותר מעשור שלא חצה את המנהרה שמתחת לכביש או שטיפס ועלה למרומי ארבעת מגדלי הידע המיתמרים מעל לספריה. הכאב שנשקף מבחוץ מרחיקו משם. מכוניות ואנשים תמימים וחפים מסוד לא חלקו יותר את עולמו. לפחות כך נטה לחשוב בשניות המעטות שנפש מעבודתו. בואנו וצאתנו - מעגל, כסודו הגנוז של גן העדן של מעלה. המרובע היה כתוב בכתב רש"י על גבי פיסת נייר מצהיבה שהיתה לכודה כמוהו בתוך כלא מזכוכית. עמוק עמוק, נעוץ בליבו הקר של הסלע המקומר לולא היה מוצפן בתוך מגירה סודית ומוגן משיני הזמן אולי לא היה שם לבו אליו. עד כה עמד על הקשר המיסטי שבין ע'יאת' אל דין אבו אל פתח עמר אבן אברהים ח'יאם נישאפורי לבין הכיפה הנשגבת מרוקעת הזהב. החוט הדק המחבר את שלוש הדתות. קו הסתרים המתחיל בפיתאגורס דרך כת החשאשין ועד הטמפלרים. הסוד הטמון עמוק בלב ליבו של ' קובת אל-סח'רה' . סלע מחלוקת עתיקת יומין. צוק עיתים שעליו התנפצו גלי הדם בתוך אוקיאנוס השינאה האזורי. עיפרון אור, חד כתער, פילח את אפלת עולמו. פולש אלמוני חדר מבעד לביצורים. דמו בראשו, מלמל לעצמו הנזיר עת גלש צל מחריד לאורך הקירות. * * * לשני פרלמוטר היה דרוש שינוי באופן דחוף. אולי היה זה צחוק הגורל שהוריה טבעו בה את הצווי לשנות בעצם בחירת שמה. שני לא היתה נגד שינוי. בכלל לא. אפילו, כשזה היה אפשרי, היא הצביעה עבור המפלגה. למעשה כל מה שעשתה היה לנסות ולשנות. לצערה גילתה על בשרה חוק קדום. ככל שניסתה לשנות יותר, כך קיבעה יותר את עולמה. שני לא חשבה את עצמה לטיפשה. להיפך, בבית הספר היו לה ציונים טובים ואפילו התקבלה לאוניברסיטה. רק בגיל שלושים ושתיים הבינה כי יש הבדל. הקו הדק בין מה שאת חושבת שחושבים עליך, ומה שאת חושבת על עצמך. לא ששני לא ניסתה. כמעט כל בוקר היתה מתעוררת עם רעיון חדש, רעיון מבריק שיוביל אותה לשינוי הרצוי. לא שהיא ידעה מהו השינוי הרצוי, ולכן, כל סיכוי לשינוי היה די טוב עבורה. אבל כמו במקרים רבים בעבר, עד שהיתה מגיעה לעבודה כבר ניתחה, שיקללה ופסלה כל היבט נוסף שלו. בעבודה היתה עסוקה מכדי לחשוב עליו, ובערב כבר היתה עייפה. מטיבעה היתה זורמת עם הדברים. יודעת שכשיגיע הרגע הנכון היא תדע. מלצרות זו לא עבודה, היה אביה חוזר ואומר. אמא כבר התיאשה והפסיקה לרמוז ופשוט היתה נאנחת ואומרת, שכנראה נכדים היא לא תראה. שני היתה מושכת בכתפיה או מסלסלת תלתל סביב אצבעה, כשאת עיניה היה מכסה שוב אותו דוק חולמני. היא היתה חכמה מכדי ליפול למלכודת האביר על הסוס הלבן. אבל משום מה, למרות מאמצים קדחתניים של הוריה, נותר בה גרעין של אותה תמימות ילדותית. אותו מקום שמאמין בפיית השיניים ובאליהו הנביא, גם כשאת אומרת לכולם ולעצמך שברור שהם לא קיימים. מדי פעם, אחת ל- היה מבליח בראשה רעיון מיוחד. אחד כזה שלא דעך ניצנוצו הגאוני גם כעבור מספר ימים. רעיון עיקש שהכה שורש בתודעתה המיחלת והסתיר בצילו כל רעיון אחר. שני היתה נמלאת בתחושת חיות ומרץ. יודעת בליבה (כי שם נמצא הידע האמיתי) שזה הרעיון, ההזדמנות שחיכתה לו. הרעיון האחרון והעיקש מכולם הגיע בעקבות תובנה מפתיעה שנחתה עליה בדיוק בשיא הלחץ של ארוחת הצהריים. באותו היום שמעון לא הגיע לעבודה והמנות אחרו לצאת. אנשי הי-טק רעבים אינם מחזה משובב נפש ושני, כמו תמיד, לקחה באופן אישי את כל ההערות הרוגזות וחסרות הנימוס שהופנו דרכה אל המטבח. בעודה מנווטת בזהירות תהומית, שלוש מנות בשר עם צ'יפס וסלט קטן, שניים חומוס אחד עם גרגירים, אחד קולה דיאט, אחד פפסי מקס ואחד סיידר לא מוגז, קלטה אוזנה את השיחה בשולחן הסמוך. "בית לא יכול להעלם סתם כך." בית שנעלם. אוצר. תעלומה מתקופת המנדט. עד שאחמד עצר אותה לרגע ושאל אם הכל בסדר. בתשובה למבטה המזוגג הסביר שהיא מחליפה בין כל המנות וטועה בהזמנות. כל הדרך באוטובוס הביתה, התעלמה מהמאתיים השקלים שהיו חסרים בקופה וחשבה על הבית ועל הארכיון. הארכיון! זהו הארכיון. צריך למצוא את הארכיון. מעניין איזה סודות קבורים שם? מי רצח את ארלוזרוב? על שם מי נקראת סימטה פלונית ואלמונית? אולי יש עוד בתים שנעלמו פתאום כמו ריקי, השכנה שלה, שיום בהיר נעלמה מבלי להשאיר עקבות או מספר טלפון, ועד היום מגיעים מכתבים וחשבונות לכתובת שלהן. חיפוש קצר באינטרנט הראה כי בגלל מצבו הקשה הועבר ארכיון מכון הגנזים לבית אריאלה ספריית שער ציון. שני לא ידעה מה פרוש מכון הגנזים, והיתה בטוחה שזה בדיוק מה שהיא מחפשת. הארכיון שבו גנזו את כל הסודות. ההיערכות למבצע ארכה כשבוע. השקיעה את מיטב כספה ברכישת פנס עיפרון רב עוצמה. היא לא ידעה אם זה שהוא יכול לפעול מתחת למים יועיל לה במשימה הנוכחית, אבל זה עשה עליה המון רושם כמו אותו שעון שקיבלה לבת מצווה והתעקשה להתרחץ איתו. היא השאילה מרותם את בגד הגוף השחור. זה אומר שהיא תצטרך לפעול בסוף השבוע, כי אז אין לרותם התעמלות בונת עצם ומצרת הקפים. הבגד היה גדול עליה בכמה מידות ובאזור החזה הוא הדלדל בשלל קפלים. היא התלבטה אם לקנות גם כובע גרב שחור או לצבוע את הפנים במשחת נעליים כמו שרואים בסרטים. לבסוף החליטה לוותר כי היא לא תוכל לנסוע ככה באוטובוס. בתוך התיק הישן, שתמיד אמרה שצריך לזרוק, שמה פלייר חלוד ופטיש שמצאה בדירה אחרי שעברה אליה, חתיכת חבל שהיא חתכה ממסתור הכביסה, חבילת טישיו חדשה וקופסה של טיק-טק. כלאחר כבוד נעלה את האול סטאר השחורות והיתה מוכנה. על פי החישובים שעשתה, אם תגיע עם האוטובוס האחרון, הרחובות כבר יהיו ריקים. להפתעתה הם המו מאנשים שיצאו מהקאמרי וישבו בבית הקפה של המוזיאון. רוכבי אופניים דיוושו להנאתם כאילו זה אמצע היום ואנשים סהרורים מונחי כלבים תאבי שתן הגיחו מכל פינה. במשך שעות הקיפה מתוסכלת את בניין הבטון, מחפשת פתח להכנס ומחכה שהרחובות סוף סוף יתרוקנו. קוותה להיכנס דרך חלון פתוח בקומת המרתף, שהאמינה שתוכל להשתחל דרכו, אבל רק בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר הרגישה בטוחה ובודדה מספיק בכדי לנסות. בראשה כבר התרוצצה הפקה שפילברגית ואפילו שם מתאים היא חיברה – שני ג'ונס ומסתרי הבית שנעלם. מה זה הקטע הזה עם השרותים? תהתה שני. הכניסה לבניין הסיפריה לא היתה קלה כמו שחשבה. החלון היה צר יותר ממה שציפתה או שהתחת שלה היה גדול יותר ממה שקיוותה. אחרי הרבה מאמצים ודחיקות ושני קרעים גדולים בבגד הגוף של רותם היא נפלה פנימה ונחבלה מהפטיש שנפל עם התיק על הרגל שלה. אחרי שגמרה לקפץ על רגל אחת, והשלימה עם מה שהיא הולכת לספר לרותם, חשה בצורך עז לשרותים. בסרטים הגיבורים אף פעם לא צריכים לשרותים אבל שני היתה חייבת. היא הדליקה את הפנס וגיששה את דרכה. אור חיוור הגיע מבחוץ דרך פתחים צרים. בדרכה מצאה שלושה תאי שרותים. בהתחלה ניסתה רק אצל הנשים וכשהם היו נעולים ניסתה גם אצל הגברים. כולם, בלי יוצא מהכלל, היו נעולים, כשליד כל דלת היה מנעול מספרים שאיפשר, למי שיודע את הקוד, להכנס לשרותים. * * * "עזוב אותה." נשמע קול דק, ילדותי ומצווה ממקום כלשהו מלפנים ומעט מעליה. "הלו! יש כאן מישהו? אולי אתם יודעים איפה הארכיון? אני חושבת שהוא נקרא ארכיון הגניזה." " 'לזכור את העבר, לחיות את ההווה, להאמין בעתיד[3].' "אז מה אם אני רוח. העולם לא מפסיק להתקיים בגיל ארבע עשרה. עדיין נותרו בי זיכרונות אם כי לפעמים הם מתערבבים בין הסיפורים עד שאני לא יודעת מה באמת שלי. האם כשהייתי בחיים גם חשבתי על בנים כמו שאני חושבת עכשיו? להיות כלואה כאן בין כל החלומות הרקומים ממילים. האם זו קללה או ברכה? האם באמת קוראים לי אריאלה או שזה משהו שקראתי פעם בספר? נעים מאוד אני אריאלה איך קוראים לך?" "אם יש כאן מישהו אז בבקשה תעזרו לי כי אני נורא מפחדת. הייתי רוצה להגיע לארכיון ולמצוא את הבית שנעלם. להיות פעם מישהי שאחרים יקראו עליה. להיות חופשיה. אי אפשר להיות מאושר אם אתה לא קודם כל חופשי. חופשי מלקום בבוקר לעבודה. חופשיה מהאובר בבנק. חופשיה מלתהות האם אני מספיק יפה ואם אני אמצא בן זוג. חופשיה כמו דמות בתוך סיפור." " 'להיות שמח פירושו להיות מטורף בעולם של רוחות רפאים עצובות'[4]." " הוֹ חָכָם יָהִיר, שִׂים קֵץ לְמַרְאִית הָעַיִן "אני בטוחה שהתשובה נמצאת כאן, בארכיון. אני חושבת שקראתי את זה פעם בספר. איפה הכי בטוח להחביא משהו? היכן שיש עוד הרבה דברים שדומים לו. בין כל הספרים והכתבים. זה כמו כספת גדולה של מילים. אני פשוט יודעת שאם אני אמצא את הבית הכל ישתנה. אני פשוט יודעת." "אלפי אנשים מתים בכל יום בשדות הקטל... נגיד נא את האמת: אין טעם למותם! כמו שלא היה טעם למותם של רבבות מליונים שקדמו לפניהם בדורות הקודמים. כל מלחמה היא מפעל חסר-טעם והמשתתפים בה המה בעיני רוצחים פשוטים וכשהם מתים אין זה אלא מוות חסר-טעם. המליצה על דבר מות גיבורים תאמר, אך אין בכוחה ליישר את העקומה. אני בשלי: אפילו מולדת אינה ראויה ואינה כדאית שהאדם יקריב עליה את נפשו, מפני שכל העולם הוא מולדתו. המנצחים הם אלה שנשארו בחיים גם אם לא נותרו להם חיים לחיותם.[6]
אֶת חִידַת הַמָּוֶת לִפְתֹּר – לֹא תּוֹעִיל הַחָכְמָה מִמְּנַת גּוֹרָלְךָ לֹא תִּסְטֶה – גַּם כִּמְלֹא הַנִּימָה חֲסַר-אוֹנִים הֶחָכָם – וְכָמוֹהוּ הַבּוּר תַּכְלִיתָם שֶׁל חַיֵּי אֱנוֹשׁ – תּוֹלֵעָה וְרִמָּה." "מהם החיים אם לא סיפור שטרם נכתב? מהו המוות אם לא ספר שלא הוציאו אותו לאור? ולי יש את שניהם. חיים כבדל זיכרון מרפרף כפרפר שזה עתה בקע מהגולם. מרהיב, יפיפה, רק להרף עין בר חלוף. ומצבת המילים הנושאת את שמי בעוד אני רק בגדר אשליה של עבר. כמו שהאומנות תפקידה להחדיר את העבר האשלייתי לזיכרונם של אנשים[7]. כך בנו הורי את מבצר הספר הזה על מנת להנציח את עברי בזכרונם. לו רק היה לי זיכרון אהבה אחד אמיתי. אבל מה זאת אהבה אם לא ליצור מיתולוגיה פרטית ולהפוך את העולם להרמז לאישיות בלתי-נשכחת אחת ויחידה[8]. הייתי רוצה להתקיים לנצח מבלי להיות קיימת כלל.[9]"
להיות פעם אחת נחשבת. שאנשים יצביעו עלי ברחוב ויגידו זו שני פרלמוטר. יש לי שם. לא קוראים לי מלצרית. יש לי שם ולא רק תחת שאפשר לצבוט. לפעמים אני מצחקקת אבל זה לא אומר שאני אוהבת את זה. לשם שלי יש משמעות. ולעזאזל, הגיע הזמן שאני אעשה משהו בעניין." " אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות נצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי נצחון, ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא; מצדה, תל-חי וגטו ורשה - מקומות שבהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת הקיום של העם היהודי. [10]הכל הנו חלק מהמלחמה הגדולה והתשובה נמצאת בהר הבית. תמיד הייתה ותמיד תיהיה. מתחת לכיפה ובתוך הסלע. לא מסגד, לא אנדרטה, לא שער ניצחון. רק חידה שממתינה מאות שנים למין האנושי. לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור .[11] שמות נועדו לבלבל ולהסתיר את האמת. יש הקוראים לה מסגד אל-אקצה. יש כאלה המכנים אותו מסגד עומר. רבים סבורים כי הנה עומדת על חורבות המקדש של היהודים. אמונה שאולי היא לב המחלוקת על ירושלים. העובדות הן שונות: מסגד אל אקצה נמצא מדרום, מסגד עומר נמצא הרחק משם, מול כנסיית הקבר, ואילו כיפת הסלע אינה מסגד כלל. אין בה תפילה בציבור, שהיא תכליתו של מסגד. יתר על כן, ההנחה הכמעט-אוטומטית של מרבית האנשים, שהכיפה ניצבת במקום שבו עמד קודש הקודשים במקדש הישראלי ("בית ראשון") או במקדש היהודי ("בית שני"), גם היא מוטלת בספק רב.[12] " "רעיונות, דעות, שאיפות כבר לא מדברים אלי. לו רק נתתם לי מעט רגשות להרגיש. ריחות וטעמים. כל כך הרבה ספרים מדברים על טעם החיים. הטעם שניתן להבינו רק בהעדרו." "מה אני אגיד לרותם. איך אני אסביר לה את הקרעים ואת הריח. איך אני אסביר את הריח? מישהו אולי רוצה טיק-טק?" "שלושים ואחת שנים לקח לי לאסוף את הידע, לזקק אותו. עוד שנה אחת הלוואי ויעמוד בי הכוח. במרכז הכיפה משולבות ועקודות יחד כל הצורות שמתפרטות למה שנקרא בקבלת האר"י "עולם העקודים". יחד עם זאת ניתן לייחס לצורות האבסטרקטיות הללו את השם "דמויות". מאפיינת אותן סימטריה כפולת 32 של "ראש, חזה ובטן", שהיא ייחודית באדריכלות המוסלמית. יש בהן אפוא משהו דמוי אנוש, אך אם אמנם כך הוא, אין זה ציור של גוף פיסי, אלא מעין דיאגרמה של הנפש. היחוד שמשך את ליבי כפתרון אפשרי לחידה היתה העובדה שלא פחות מייחודן של הדמויות, מיוחד היחס בינן לבין החללים ביניהן. החללים המתווכים הם בני אותה צורה בדיוק כמו הקטע המרכזי בדמויות. המשטח הכדורי הקמור יוצר מעגל של דמויות, שבהן בגלל הפרספקטיבה, נראה "הראש" קטן מה"חזה" או "הבטן", מה שמחזק את האפקט דמוי האנוש. שלושים ושתיים הדמויות בנות שלוש היחידות ושתי היחידות שבין כל שתי דמויות יוצרות ביחד 160 יחידות שהן בגימטריה צֶלֶם.[13]" "אז למה אני פה? לשאלה הזו יש תוקף חזק יותר כשנפש בת ארבע עשרה הכלואה בביבר של מילים שואלת אותה. "אבל רק כאשר קראתי את ספר היצירה מצאתי את המפתח: * * * * הסמן הבהב לו כאילו שנותר עוד דבר מה לכתוב. שחור על גבי הלבן של המסך ובקצהו כמו גרש קטן השואף להמשיך. היא שמרה את הקובץ וכיבתה את הלאפטופ. בראשה עדיין צרובה הפיסקה האחרונה כאילו עדיין מסך המחשב פתוח לפניה: "זאת האמת, כפי שחשפתי אותה לפניך: אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי העולם הזה, אין שמיים ולא גיהנום, הכול חלום - חלום אווילי וגרוטסקי. דבר אינו קיים מלבדך. ואתה אינך אלא מחשבה - מחשבה תועה, מחשבה חסרת תועלת, מחשבה חסרת בית, הנודדת אבודה בין הנצחים הריקים![17]" היא מיהרה להחזיר את הספרים לספרנית, מביטה בדאגה בשעונה. עוד חצי שעה מתחילה משמרת ערב. בחוץ האוויר כאילו שינה את אופיו מחמיץ פנים בעוד היום מתערבב לו עם הלילה. היא מיהרה לרדת במדרגות, נחפזת לתפוס את האוטובוס. ערפילי דמיון מתפוגגים בתוכה בעוד ראשה כבר עסוק בשאלה כמה טיפים יהיו היום. מתעלמת מהשאלה שעמדה לנבוט בתוכה: האם "החוכמה האמיתית תמיד נבלמת ונעצרת בנקודת הגבול שבין האמת אודות האדם עצמו, כמות שהוא, ובין הרגשות המנופחים של אותו אדם[18]." מאחוריה, כאבן שואבת בטבורה של עיר, ניצבת על תילה - הספרייה. עטויית שמלת בטון מרובע כבונקר אבן אימתני. מצודה של ידע גנוז וסודות הצפונים בשלושים ושניים אולמות. ברגל קלה עלתה על האוטובוס והתישבה. היא לא הבינה את הסיבה לתחושת הרוגע השלו שאפפו אותה. לא מודעת כי לרגע קט, בשבריר של חיים, הצליחה להציץ מתחת לשימלת הבטון. © כל הזכויות שמורות לרונן
[1]גבריאל גרסיה מארקס [2]הרב קוק [3]אבא קובנר [4]הנרי מילר [5]עומאר כיאם (מפרסית:ראובן נמדר) [6] חיים אהרון קפלן- מתוך הספר "מגילת יסורין - יומן גטו ורשה [7]בורחאס [8]בורחאס [9]בורחאס [10]דוד אלעזר [11]א. ד. גורדון [12]ד"ר יצחק חיות-מ"ן - (שלוש דתות בכיפה אחת: כתבת השער לגיליון ראש השנה תשס"א (ספטמבר 2000) של הירחון "חיים אחרים") [13] ד"ר יצחק חיות-מ"ן – שם [14]פאולו קואלו – ( מתוך הספר "ורוניקה מחליטה למות( [15]ספר היצירה פרק א' [16] פלוטארכוס- מתוך המאמר אודות הקשבה להרצאות [17]מארק טווין [18]עמנואל קאנט תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |