חורף בתל אביב

באור כחול עמום ומעושן, כשבחוץ הגשם מטפטף בפראות, כאילו יש לו כוחות משלו. היא פתחה את החלון הגדול ונעמדה מולו.

היא עצמה את עיניה, שלבה וצחורה מבחוץ, אך כה סוערת מבפנים.

היא הקשיבה לגשם שרתח מזעם על העולם ונשמה את האוויר המפויח של תל אביב, הרימה את ראשה בכדי לקלוט כמה כוכבים נוצצים, אך בלא הצלחה –

אין כוכבים בשמים.

מדי חמש דקות עברה מכונית, כל אחת מהן נוסעת על ארבעים קמ"ש, זוחלות על הכביש כאילו יש להן זמן ארוך כמו ים, היא ספרה אותן עד שהגיעה למספר ארוך ומסורבל והתבלבלה בין הספרות, אז התייאשה.

זמן

היא ראתה את הזמן שלה כנוזל שחור,

צמיגי ובו גושים, שמטפטף מבין הרווחים של הציפורניים ונוזל כמו דמעות מעיניה.

היא פחדה מהשלולית שהקיפה אותה, שלולית שחורה של צרות וכאב שמזכירה לה

שאין זמן,

ושהיא לא

כל החלומות שלה נובלים כמו כל פרח, אך לא זוכים לצמוח מחדש.