וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל, מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי, מִשְׁפַּחַת אָבִי, בְּיִשְׂרָאֵל--כִּי-אֶהְיֶה חָתָן, לַמֶּלֶךְ. יט וַיְהִי, בְּעֵת תֵּת
אֶת-מֵרַב בַּת-שָׁאוּל--לְדָוִד; וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי, לְאִשָּׁה. כ וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. כאוַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם.
כתוב בתנ"ך שחור על גבי לבן שאני מיכל בת שאול אהבתי את דוד, רציתי שזאת תהיה אהבה אמיתית שלא תעורר אצלי תהיות, שאלות כאלה שיש בהן הבעת ספק או פקפוק, ולא הייתי בטוחה ביושרו ובכוונותיו של דוד. בשלב שבו התחיל משהו , כלומר דיבורים בארמון שאבי שאול המלך רוצה לחתן את אחותי מירב לדוד, לא שמעתי ולא ראיתי את דוד מנסה להתחמק מתכניתו של אבי, להפך; נראה היה שהוא דֵּי מבסוט להתחכך בחצר המלך, ואיך אפשר בלי להתחתן עם בנותיו? דוד החתיך הג'ינג'י עם השיער המתולתל היורד לו כמו גלים עד לכתפיו וגופו השרירי, חלמתי וציפיתי לחוש את זרועותיו הארוכות, שפעם יחבקו ויחזיקו אותי קרוב לגופו מתוך אהבה, מחלוני ראיתי אותו מדבר ומתלחש עם המרקדות שמשקות ומעסיקות את השומרים על ארמונו של אבי, טבעתי בתוך בריכת הקנאה הזאת, וכי יכולתי לעשות משהו בנדון; לי אסור כבת מלך להתרועע איתו, הרי לא יאה ולא נאה, מה תגדנה אחר כך נערותי לאבי, שבתו פוחזת כאחת הרקדניות?והבוקר הזה שבו בישרו לי שדוד לא מתחתן עם מירב שינה את חיי מקצה אל קצה, הבוקר הזה האיר לי את החיים.
"בואי נרחץ אותך בבית המרחץ, נבשם אותך בבושם ריחני ונאפר אותך". הודיעה לי בלהה נערתי הקרובה.
"לשם מה". שאלתי בתמיהה כאילו איני יודעת פירושה של הודעה זו.
"אביך ביקש אותי לטפל בך".
"מהיכן הוא יודע". והתכוונתי לאהבתי לדוד שהתברר לי במהרה שכל הארמון מדבר על כך, תשובה לא קיבלתי רק חיוך ממזרי שניבט מעיניה של בלהה.
השמחה בבית מלכותו של אבי הייתה כפולה, נישואי לדוד ונישואי אחותי מירב לעדריאל בן ברזילי, ואז הבנתי מדוע מיהר אבי להשיא אותי.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל "אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים". הוא רצה לשלוח את דוד למערכה שפלשתים יכריעו אותו בקרב, רק אחרי זמן נודע לי מפי דוד שהתנאי לנישואיו איתי שימציא לאבי מאה עֲרָלוֹת פלשתים, הוא הביא לאבי מאתיים . חרה לי, חרה עד מאד, אני את דוד אהבתי ולא בטוחה שהוא אהב אותי באותה מידה. ובכל זאת שאבי המלך שאול חטף את הג'ננה של חייו , שיגעון הגדלות שלו והחליט שדוד מפריע לו ומאיים על שלטונו, או אז החלו הצרות לנבוט כמו ערוגת ירקות באדמה לחה.
זמן קצר אחרי נישואינו ברח דוד כל עוד נפשו בו מאבנר שאיים להרגו,כשנפגשתי עם דוד בחדרנו, הוא היה פקעת עצבים, הוא התרוצץ בחדר הלוך ושוב כחיה בכלוב כשהוא מעורר רחמים בעוויתות של התמרמרות נזעמת על אבי, פעם ראשונה ראיתיו בוכה, יראתי מהעומד לקרוא, יראתי מהתנהגותו של אבי שלא רצה דבר טוב לנישואי עם דוד אלא להורגו באמצעותי יראתי שימאס לו והוא ינטוש אותי... דוד התפרץ וזעק
"זה איום מה שהוא עושה לי". הוא לא היה צריך להזכיר את שמו של אבי, היה ברור לי שהוא השתגע לגמרי. ואז דוד סיפר לי שאבי הטיל עליו חנית כדי להורגו. אך היו דברים נוראים יותר שבלהה סיפרה לי, שאותם אבי "בישל" ואפילו לא ניסה להסתיר אותם, ודוד המסכן חשב שאני מסנגרת על אבי, כמה הוא טעה.
"מרצחים בפתח הבית". הזהרתי אותו אחרי וויכוח על מעשיו של אבי, שכנעתי אותו אחרי דין ודברים שאני ממש לא נגדו, הזהרתי אותו שנית שרודפים אחריו והם יותר קרובים הפעם לפגוע בו.
"מרצחים? על מה את מדברת"? הופתע דוד.
"הם כבר בדרך".
"אני ממש רואה אותם"... ניסה דוד ללעוג ולנגח בי.
"אל תאמין, אתה חושב תמיד שאני נגדך". הטחתי בו.
ראיתי מהחלון אנשים עוטי מסיכות שמנסים לסגור את נתיבי הבריחה של דוד, מדי פעם ראיתי את להביהם והניצבים של חרבותיהם, לא ידעתי מה לעשות באותו רגע, חשתי שנשימתי נעתקת.
"אני יודע מה לעשות". הפתיע אותי דוד כאילו מצא ישועה ממצב הביש שנקלענו אליו.
"הם לא יעזו לתקוף אותך, תלכי מהר לאביך ותודיעי לו שרוצים להורגני".
"מי אתה חושב שלח אותם". עניתי לו והפעם מבואסת לגמרי.
"אני יודע מי מנצח על הבלגן הזה". סינן בשקט ובארסיות שלראשונה שמעתי אותו מתבטא ככה.
"מי"? אני שואלת אותו נחרדת שזה לא יהיה אחד מאחי.
"השועל הזה אבנר. תראי, אי אפשר לטעות בצדודית אפו המזדקר מהקָפִּישוֹן שלו ".
סוף כל סוף הוא מאמין לי, ייחלתי שיחבק וינשק אותי על כך שגילה שאני איתו ולא נגדו, לדאבוני לא הראה כלפי שום יחסי חיבה כמו שעשויים לקרות בין איש ואשה, הוא הראה סימנים של חוסר שקט ותחושה שסידרו אותו בנישואיו לבת מלך, ובכל זאת עזרתי לו על אף אופיו הַשַּׁרְמַנְטִי בעל הקסם האישי וכוח המשיכה שבו שיודע למצוא חן ולהקסים, שאף אבי נסתמנה בו יראה ממנו.
רקחתי והפעם לבד ללא עזרתה של בלהה נערתי, הבנתי שכל צעד שאעשה יגיע בצינורות לא מקובלים לאבי שמחכה לדוד בסיבוב; שמתי תרפים אותם פסלים המשמשים בעבודת האלילים, וכְּבִיר עִזִּים (מקלעת של צמר עיזים המשמשת כשטיח) למראשות המיטה וכיסיתי בשמיכה, שיראו כאילו דוד ישן בה, ואז הורדתי את דוד בחבל מחלון אחורי, מעניין אותי לראות את מבע פניהם של שליחי אבי שאול שיכנסו לבית לחפש את דוד והוא יהיה הרחק ממקום הסכנה, לא הייתה לי ברירה אלא , לנהוג בשקר ותחבולה, על שאאלץ במוקדם ומאוחר לפני אבי בתירוץ הקלוש שדוד איים עלי שיקום להרגני. ארזתי לו מנת רועים של לחם וגבינה, זיתים ותמרים וצימוקים, נאד מים ונאד של יוגורט מחלב עיזים וקצת דבלים ופיסטוק חלבי. אחזתי בקצה החבל.
"אני אוהבת אותך". לחשתי לו בשפתיים קפוצות, אני בטוחה שהכרזה זו הייתה נְהִירָה לו. וכך שלשלתי את דוד דרך החלון כמו איזה ליצן שעיר רגליים שנראה כמו סוג של קומדיה חצופה, שעיקרה קטעי חשפנות. כאשר פגש אותי בפעם הבאה, כבר היה מלך בחברון למעלה משבע שנים, במשך שנים אלה אבי הבין שהפכתי לעגונה והשיא אותי לפלטי בן ליש. ברור שמאותו פרק זמן לא רחשתי חיבה יתירה לדוד.
