אני דג, שט במעמקי האוקיינוס השקט יחד עם עוד מיליוני דגים אחרים, אוכל אצות, שותה ונושם מים מתוקים ואולי כשיוצא מעט מנמנם.
כך אני עושה כל בוקר יחד עם הקבוצה שאיתה אני מסתובב.
כולנו נראים אותו הדבר, כולנו שטים לאותם מקומות, לאף אחד אין מושג לאן הוא שט ומי המוביל של הקבוצה, אנחנו שטים לעבר הלא נודע.
מדי פעם אנחנו עוצרים בשביל להרבות אחד את השני, אבל אני נולדתי רק לפני חודש כך שאני לא בוגר מספיק בשביל לעשות את הדברים שהדגים הבוגרים יותר עושים. אולי עוד שבוע ירשו לי.
רק היום ניתחתי את חיי, הבנתי שכל מה שאני עושה לא משתנה, הכול בנוי כמו מסגרת גדולה שאין מוצא ממנה, הכול אותו הדבר. החוויה הגדולה ביותר שאנו הדגים עוברים בחיינו המרובעים היא הסכנה להיאכל על ידי דג גדול יותר, או שלפתע ירד מהיבשה אלינו חוט דק שבסופו אביזר חד שימשוך אותנו מחוץ לאוקיינוס אל מקום לא נודע.
אומרים שהסיכויים לחיות במקום ההוא הם כמו הגרלה.
אם אתה נראה טוב, ייקחו אותך למקום ששמו "אקווריום", שם תראה פרצופים מעוותים שעליהם מרוח חיוך מוזר. או שירימו אותך, יכריחו אותך לשאוף את החמצן הקטלני של היצורים המוזרים שחיים שם למעלה ואז תראה את עצמך ממקום גבוה יותר, כחול כמו הים אך יותר מעונן, נאכל על ידי מישהו.
לא יכולתי לתאר לעצמי שאלה יהיו חיי, רציתי לצאת מזה, לשבור ולפרוץ את המסגרת הגדולה בכל כוחי ולצאת אל החופש למקום אחר, לעשות דברים שדגים אחרים לא היו מעלים על דעתם לעשות, לחיות את חיי בצורה הטובה ביותר ולא איך שמכתיבים לי.
ידעתי שהמעשה דורש אומץ רב, ידעתי שברגע שאפעל חבריי לקבוצה יצחקו עליי וילעגו לי, ידעתי שאם אצליח ישנם סיכויים שאשאר לבד, אבוד באוקיינוס השקט בלי אף אחד.
אבל זה לא הפריע לי - הייתי עקשן.
יום אחד זה קרה, כאשר חבריי לקבוצה ואני שוב שטנו באוקיינוס ללא מטרה, החלטתי לעשות את מה שהייתי אמור לעשות כבר מזמן, פשוט סובבתי את עצמי נגד תנועת הדגים האחרים ויצאתי מן הקבוצה שאנו שטים בה.
כל הדגים הפנו אליי את פניהם, עיניהם הגדולות הביטו אליי פעורות והמומות, "מה אתה עושה?" אחד מהם פנה אליי, אפילו לא ידע את שמי, לא ידע שמאחורי חזותי כדג מסתתר מישהו שיודע הרבה חוץ מלשחות, לאכול, לשתות ולהרבות, אבל האמת היא שאני בעצמי לא ידעתי את איך קוראים לי.
"אני יוצא מהמסגרת." סיננתי בשקט ופניתי אל היציאה ממערבולת הדגים.
"הוא משוגע, הוא מטורף! מה הוא חושב לעצמו? שהיציאה מהמסגרת תועיל לו? הוא רק מעמיד את עצמו בסיכון גדול יותר מאשר הוא נמצא בו עכשיו." שמעתי מכל צדדי.
רציתי לסתום את אוזניי, אבל הסנפירים הקטנים שלי לא הגיעו אליהם, לכן התעלמתי והמשכתי לשוט. קולות הדגים הדהדו מסביבי ואני לא רציתי להקשיב, רציתי לברוח, לצאת לחופשי, התחלתי לשוט יותר מהר אך זה לא עזר, הגברתי את מהירותי עוד ועוד עד שפחדתי לראות איך אני שט, לכן עצמתי את עיניי בחוזקה – ולפתע מסביבי הייתה דממה.
פקחתי את עיניי בשקט ואז ראיתי שהרקע המוכר כבר לא מקיף אותי, הקבוצה כבר לא איתי, אין אף אחד השט לידי כחומת מגן מפני כרישים או חוטים מוזרים, הכול שקט ושומם,
אני לבד.
הגעתי אל שאיפתי הגדולה מכל, אך בכל זאת לא הייתי מרוצה, הייתי מפוחד יותר ממרוצה. חשתי תחושת געגועים אל הקבוצה, אך החלטתי להחזיק את עצמי בידיים ולהמשיך הלאה. הרי הקבוצה היא סיפור עבר ועכשיו הגענו אל ההווה, הכול יהיה בסדר, נכון?
הסתכלתי מסביבי.
ים, שום דבר אחר מזה. כולי מוקף בצבע כחול כהה וככל שהתקדמתי הצבע הכהה כמעט נהפך לשחור. עם הזמן שוב הנוף השתנה, לצד הרקע השחור הופיעו מדרונות של אבנים כהות וגדולות.
"איפה אני?" לחשתי מפוחד, "יש כאן מישהו? אם כן, תענו לי."
המשכתי להתקדם, עד שלפתע הבחנתי בדמות מעורפלת היושבת על אחת האבנים, "מי זה?" שאלתי נחוש, "זהה את עצמך."
"זהה אתה את עצמך." ענתה לי הדמות, היה לה קול רך, קול של נקבה, ניחן בו מעט ציניות ועצבות שלא יכולתי ממש להגדיר, כאילו הדג שעמד מאחוריו ידעה והכירה את מה שמתרחש סביבו, כאילו אינה מופתעת מדבר.
התקרבתי אל הדמות עד שראיתיה היטב. הייתה זו דגה נקבה בעלת עיניים גדולות ועצובות.
"מה את עושה במקום כזה?" שאלתי.
"מה אתה עושה?"
"ברחתי מהקבוצה שלי."
"למה?" שאלה,
"כי לא רציתי לחיות בתוך מסגרת, ואת?"
"בדיוק אותו הדבר." היא השפילה מבטה.
"כמה זמן את כאן?"
"אני לא יודעת, אבל אני יודעת מה אתה חושב. אתה חושב שברגע שתעזוב את הקבוצה שלך אתה תרגיש חופשי, מאושר. אולי זה נכון.
בשבילי זה לא היה כך, מרגע שברחתי מהקבוצה שלי אני מפחדת יותר, חסרת הגנה. אולי זה לא צודק להיות בתוך המסגרת, אבל לפעמים זה הדבר הנכון לעשות."
התיישבתי לידה על האבן הגדולה, השפלנו יחד מבט, "אבל, עכשיו אנחנו יחד. אולי זה ישכיח את טעם התרופה המרה?" הבטתי אליה מנסה לחייך.
"אולי." היא החזירה לי חיוך נבוך.
לפתע, כמו משום מקום, הגיע החוט הגדול. אף פעם לא ראיתי אותו בגודל כזה, במיוחד לא לידי.
החוט הגדול שוטט ימינה ושמאלה, מחפש את הדג האומלל, הדגה בעלת העיניים הגדולות הביטה עליי, "תשמור על עצמך, להתראות." היא הייתה נחושה, כאילו גזר הדין נקבע.
לפתע החוט הגדול תפס אותה באכזריות, היא צרחה מעט. הבטתי כלפי מעלה, החוט הגדול עלה יחד איתה עד שנעלם.
כנראה שנולדתי להישאר לבד.
