הילה – שקיעה אפריקנית - קטע

 שץ חזר והתיישב מאחורי הגה מכוניתו החדשה, הצית סיגריה והמתין לעברון שיסתלק. המכונית החדשה לא שיפרה את מצב רוחו במיוחד, דקות מספר לאחר שעברון ומכוניתו יצאו את תחום ראייתו, עוד ישב במכונית הלוהטת רוחץ בזיעתו. הבדידות החלה להעיק עליו, הרהר מדוכדך. יחסיו עם עברון שטחיים והתיאוריות של ראש המשלחת דלילות; את השאר מלבד הפריאלים כמעט ואינו מכיר, והפריאלים טסים להם ארצה בעוד שלושה ימים בלבד.

נו, אז מה כבר יכולתי בעצם להספיק בזמן הקצר הזה? ניחם עצמו והשליך את בדל הסיגריה מבעד לחלון הפתוח. מתניע את מכוניתו עקר מהמדרכה, והחל להסיעה למרכז העיר – שקוע עדיין בהרהוריו. התנועה הייתה דלילה ביותר בשעה זו של היום, ובשעה שחלף על פני קריית הממשל, עולה על הדרך לדיאלו, נזכר לפתע ששכח לעצור, כדי לערוך קניות באסטרו. רשימת קניות מפורטת לא הכין  ולבטח היה מאבד זמנו לבטלה, בין הדוכנים העמוסים. מוטב שיתייעץ תחילה עם הפריאלים סח לעצמו – גם מחר יש יום, יערוך קניותיו למחרת היום.

לא, לא היה לי כנראה חשק להתעכב, משום מה נזקק אני לחברתם של הפריאלים, או יותר נכון לחברתה של הילה… הודה שץ בינו לבין עצמו תוך כדי נסיעה, מאיץ בקוצר רוח את מהירות המכונית.

מוזר, לפני סוף השבוע האחרון כמעט ולא עניינו אותי שניהם, גם לא יתרונותיה של הילה – ועתה אצה לי הדרך… מי ימלא את החלל שהפריאלים יפערו בחיי כאן? 'לעג לרש! שהרי בקושי ישהה במחיצתם שבוע ימים.

מדי פעם הזין עיניו בנשים חשופות החזה, שנעו לעומתו בשולי הדרך, בכיוון העיר. גזע של עץ לא סבור היה שינשק, חייך בלעג, נזכר בלהגו הפיוטי של עברון.

ביטוי זה שאול ללא ספק מהעגה הצרפתית. הניח שץ והמקוריות שראש המשלחת מתאמץ להפגין, אינה אלא כסות לצדדים שליליים באישיותו, שהוא מתאמץ להסתיר.

עברון וההפרזות שלו, הן גם אינן מסיחות את דעתי למרות יפי שדיהן הנישאים, ולא את דעתו של כל אדם ממוצע אחר, עד כדי סטייה מהדרך, או איבוד שליטה על הרכב. אין ספק שהמראות האלה מלהיבים, מעוררים את היצר עד כדי כאב – אך לא היה עולה בדעתי לעצור כדי לנסות למששן, או לגרור אחת מהן אל השיחים בצד הדרך.

'שטויות!' פלט בקול רם כמו היה בעיצומו של ויכוח עם עצמו, תוך שהוסיף לענג עיניו בהן.

מה תכליתה של שהותי כאן, היש מטרה כלשהי שהייתי יכול להציב לעצמי, אתגר כלשהו...  כן זו בעייתי, ומכאן מקורו של הדכדוך הזה. חוסר המעש מטריד אותי – וכן חסר לי המגע החברתי, ללא מגבלות שפה. אאלץ להדק קשרי עם שאר חברי המשלחת, או נכון יותר סגל השגרירות – על אפו וחמתו של עברון, וכי מהם, מפלצות? אוכלי אדם?

לעברון ככל הנראה יש עניין לבודדו מסיבות שידועות לו בלבד, או שמא כך רק נדמה לו? תהה שץ, עוקב בעיניו הן בתוואי הדרך שלפניו והן במקסמיה.

הפריאלים שיבשו את יחסיהם עם השאר מבראשית, ולא טרחו לשפרם. מפליא, חידה ממש, אך מה זה נוגע לי בעצם!?! תוך כדי הרהוריו מצא עצמו משקיף על דיאלו בעמק, ממרומי הרכס, ותוך דקות ספורות חלף את העיירה וקרב היה והולך לשערי החווה.

לי לא מגיעה קבלת פנים, מה קורה איתם? תהה שץ סוקר את רחבת העפר הריקה לפני ביתם של הפריאלים.

דווקא היום? בנסיעת הבתולין שלי במכונית החדשה שלי? התבדח בינו לבין עצמו. כאשר הוא עולה ברכבו על הרחבה, צפר שץ שתי צפירות מקוטעות ועצר את רכבו סמוך לקיר המבנה.

להיכן הם נעלמו? יכול להיות שהם לא בבית? אולי נסעו לדיאלו, או אפילו למואקה? רק זה חסר לי ולי אין עדיין מפתח…! נחרד שץ לפתע.

מפתח הבית יצא פריאל מבוהל קורא בקול תוך הנפת זרועות וטלטולן לכל עבר: 'תפסיק אל תצפור, הילדים נרדמו רק לפני רגע!'

'מצטער, פשוט שכחתי.' פלט שץ במבוכה ויצא מהרכב, טורק דלתו.

'תתחדש!' חייך אליו פריאל משנה טעמו מן הקצה אל הקצה. 'תן לראות אותה!' קרא דוחק ראשו הנלהב מבעד לחלון הפתוח, מציץ בלוח המחוונים.                                      

'מה עם הילה, היא לא מרגישה טוב היום?' שאל שץ בזהירות רבה, מציץ בצדודיתו של משה.

'לא, מה פתאום היא מרגישה מצוין, פשוט לא בא לה לצאת בחום הזה.' השיב לו פריאל  נחלץ ממכונית, מזדקף ופונה אליו נרגש שוב.

'ששים ושבעה קילומטרים, זה כל מה שהיא עשתה!' קרא נלהב כולו והחל סוקר את המכונית כולה, מקיפה סביב.

'המודל החדש הזה בהחלט מרשים, למרות ששינויים רבים לעומת השנה הקודמת איני מוצא בו.' הוסיף משלים את הסיבוב וחוזר לצידו של שץ. 'אכפת לך אם אנהג בה קצת? אני אעביר אותה לצל, מתחת לעץ שמאחורי הבית.'

'אוקי.' השיב שץ למרות שלא הסכים לכך בלב שלם, ועבר לשבת במושב הסמוך.

בזריזות מפתיעה התיישב פריאל מאחורי ההגה והסיעם לעבר צלו של העץ, חולף בהילוך ראשון איטי את עשרים המטר שחצצו בינם לבין אותו עץ. 

'טוב בוא ניכנס.' אמר לשץ וכיבה באי רצון את מנוע המכונית. 'הילה תתחיל תכף להתעצבן, אתה כבר בטח הספקת להכיר אותה – היא לא אוהבת לחכות.'

'תראו איך הם נרגשים כמו שני ילדים קטנים, גמרתם לבדוק את הצעצוע החדש?' פנתה אל שניהם שעה שנכנסו לטרקלין - גומות החן מפזזות על לחייה.   

'מה את יודעת? הספקתי אפילו לעשות עליה סיבוב קטן!' חייך אליה משה נרגש עדיין. 'אבל למה לא לקחת את הפמיליאל, כמו שלנו, עם דלת חמישית?' פנה לשץ נזכר בשאלה שהציקה כבר כמה וכמה דקות. 'סטיישן כמו שלנו?' הוסיף מבחין במבטו התמה של שץ.

'נו, אולי תירגע כבר מהעניין הזה?' התרעמה הילה על בעלה, לא מניחה לשץ להשיב. 'ותן לו כיסא לשבת עליו!' הוסיפה לאחר מספר שניות, קוטעת את הדומייה הקצרצרה שכפתה עליהם. 'אכלת כבר?' שאלה את שץ בדאגה, מרככת קולה.

'אוה, כן תודה אכלתי.' מיהר שץ להשיב והתיישב מולה. בקבלת פנים חשק הוא, הרי לו קבלת פנים – הרהר נרגש קמעה מהתרגשותו של פריאל ומהשמחה הגלויה בה קדמה את פניו הילה.

'משה, הכן לנו שתייה.' פנתה הילה לבעלה. 'אך קודם גש למטבח ותאמר לפסקל להכין כמה כריכי בשר.'

כשגבו של בעלה היה מרוחק במידה מספקת סגרה הילה את הספר שהיה מונח לפניה על השולחן, ונפנתה למבטיו מלאי הערגה של שץ. 'אז מה קורה אצלך? אתה מבלה טוב אני מקווה?'

תווי פניה של ז'אנין צפו ועלו לרגע קט לנגד עיניו. אין היא נופלת ביופיה מהילה, פרגית צעירה וחסרת ניסיון ולו גם איבדה בתוליה – למרות הכל, אין היא אלא ניצן שטרם הנץ לעומת הבשלות הפורחת של זו היושבת מולי.

'אני משתדל בכל מאודי ליהנות, אך קשה לי מאוד בלעדייך.' השיב לה, לא מרפה מפניה.

'חנפן!' לחשה בלי להסתיר את קורת רוחה. 'אני מוכנה להתערב שבדואר לא עברת.' אמרה מרימה קולה, נותנת דעתה לבעלה שחזר והתקרב בדרכו אליהם.

'אוף, שכחתי!' התנצל שץ מתכעס על עצמו.

'לא נורא, אין לכך כל חשיבות, האמת שאיני מצפה למכתבים כעת.'

'חתמת אל מינוי לעיתון לפני שיצאת, לא?' שאל אותו משה מתיישב בין שניהם. 'חבל באמת, אולי כבר נשלחו אליו,' העיר פונה להילה.

'כן, חתמתי על "הארץ", בסדר אני יוצא בחמש לערך ואעבור בדואר, אבל אין לי את המפתח לתיבה שלכם.'

משה שלף צרור מפתחות מכיס מכנסיו וניתק שניים מהם, מושיטם לשץ. 'זה המפתח לתיבה שלנו, והשגתי לך מפתח לדלת הכניסה – שלחתי את פסקל לבקש מהשכן העתק נוסף.' הסביר להילה.

'אז למעשה כאשר נעדרתם הוא יכול היה… ' החל שץ להעלות חששות.

'לא מה פתאום!' קטע אותו משה. 'לא היו לנו בעיות מהסוג הזה אף פעם, הם בסדר גמור מבחינה זו, ועובדה ששום דבר לא נעלם לנו במרוצת הזמן שהיינו פה.'

'ואיך פסקל נכנס? אני מבין שהוא מתחיל את היום שלו די מוקדם?'

'משה פותח לו בשבע כל בוקר. עובדה זו תחייב אותך להקדים קום בעתיד הקרוב.' השיבה הילה לשץ, מתנערת מהרהוריה. התגלית של משה החרידה אותה מעט.

פסקל הופיע בפתח המטבח נושא מגש עמוס בידיו, ודומייה קלה נשתררה עם הגיעו. פחיות בירה צוננת, כריכי בשר ובקבוק מים מינרליים גדשו את המגש. ללא שהיות פרק את מטענו על השולחן לנגד עיניה הבוחנות של הילה, ומיהר לחזור על עקבותיו למטבח.

'זה מזכיר לי משהו.' ציין שץ, נוטל כריך בידו האחת. 'תכננתי הבוקר לקנות כלי בית באסטרו.'

'תשתה בירה ראובן?' קטע אותו בשנית פריאל, מגיש לרעייתו כוס מים מינרליים.

'סקוטש פרייה, אם לא אכפת לך.'

כשחיוך מופתע מעטר את לחייו קם פריאל ממקומו וניגש למזוג לו את המשקה המבוקש. ' 'ככה, גם בארץ היית רגיל לשתות?'  

 'מה רצית לקנות באסטרו?' הסתקרנה הילה, משתדלת לאחות את השיחה שנקטעה.  

'ארבע כוסות לערב.' השיב שץ לפריאל בהפגנתיות מעושה. 'פעם אחת בשנה, בפסח.'

'איזו בדיחה! איזה חוש הומור דקיק,' לגלגה הילה מגלגלת עיניה לתקרה.         

פריאל פרץ בצחוק עליז. זה זמן רב שלא חש בהתעלות רוח שכזו. שץ הביא עמו את רוח הרעות הישנה מהארץ. הירידה הזו של הילה על שץ, כמו אישרה את הרגשתו. עברון לעומתו, כאשר התארח אצלם למספר שעות מדי פעם, משרק חש בהתקרבות יתרה, ברוח הטובה שהחלה לשרור – חייב היה להקיז דמם, לגבות את מחירו; והיה מעלה מיד את שמו של דה-סילבה כמו העלה אותו באוב, רק כדי להוציא את הילה מכליה. או מטיף מוסר לשניהם מעכיר את האווירה, וטורח מיד לשפרה ומעכירה שוב ושוב. 

'אז מה רצית לקנות באסטרו?' פנתה הילה לשץ פעם נוספת.

'מעט כלי בית ומצעים.' השיב שץ במבוכה.

'טוב שלא קנית. מערכת הכלים הזו שאנו אוכלים בה, נראית לך, מוצאת חן בעיניך? השארנו אותה לרגע האחרון. נכון, זו לא חרסינה סינית…'

'את רצינית!?!' נדהם בעלה. 'נצטרך לחשוב על מחיר, את לא חושבת?' התעשת מיד.

'אתה עוד לא יודע אם ראובן בכלל מסכים.' ציינה מרימה את קולה בתקיפות. העובדה שקטע דבריה הכעיסוה.

'זה יכול להיות פתרון לגמרי לא רע.' התערב שץ בזהירות רבה, מבלי להתחייב בטרם עת. 'אתם בטוחים שלא תזדקקו להם?' הוסיף ושאל.

'אין לנו כל צורך בהם, מלבד השימוש היומי עד למועד העזיבה.'  השיבה לו מיד. 'שלחנו הביתה מערכת כלי אוכל ושני סטים של סירי נירוסטה חדשים לגמרי, אין לי שום כוונה להוסיף להשתמש בסירי אלומיניום, לא יהיה לי את פסקל בארץ שישפשף אותם עבורי.'

'הכל טוב ויפה, אבל אנחנו רכשנו אותם בעמל רב, וכדאי שנחשוב על מחיר!' הזכיר לה פעם נוספת בעלה.

היא הביטה בו במורת רוח גלויה, אך ככל הנראה בתחום הזה נהגה לקבל את דעתו – או ייתכן שבנסיבות המסוימות הללו, נוח היה לה לקבל דעתו, סבר שץ.

'חמשת אלפים לכל היותר, סכום סמלי…' החלה מתמקחת עם בעלה, בעוד שץ יושב ומשתאה.

'עשרת אלפים לפחות!' התפרץ משה בכעס עצור. 'סרוויס לקפה לחצי תריסר כוסות, עולה באסטרו חמשת אלפים פרנק, וקחי בחשבון את כל המצרכים והמשקאות שאנחנו משאירים לו!' 

'מצרכים ומשקאות השאירו גם לנו, ולא התבקשנו לשלם עבורם, זה הנוהג!' הוכיחה אותו הילה בחום. 'באשר לכלים שמלווים אותנו כבר שמונה שנים, מיום נישואינו, לא נשתמש בהם בעתיד בלאו הכי – ובכל מקרה היינו משאירים אותם לפסקל. כך שאני לא חושבת שכדאי יהיה לטרוח באריזתם, אלא אם היו תקוותיך חסרות השחר מתגשמות!' הטיחה בו רעייתו בהתקף של כעס פתאומי.

'ידוע לך,' פנתה לשץ, 'שעמדנו לעבור למדינה סמוכה במרכז אפריקה, כדי להוסיף לשרת שם שנתיים נוספות – לולא  "ידידנו" ראש המשלחת היינו יוצאים כעת לחופשת מולדת של חודש ימים ואת הכלים האלה היינו אורזים במטען לחוד ושולחים אותו שימתין לנו שם. אלא שקרה מה שקרה העניין נפל, ירד מן הפרק.' היא השתתקה לכמה שניות, מעיפה מבט של תוכחה לכיוון בעלה, אך מיד הוסיפה פונה שוב לשץ: 'שמונת אלפים פרנק. בעצם שבעת אלפים, לא יותר.' מיהרה לשנות דעתה כששלף שץ את ארנקו. 'תוכל לעשות לנו שירות קטן, לא כן?'

שץ לא התנגד למרות שטרם שמע והבין מה מהות בקשתה, השיחה בענייני פיננסים הקהתה מעט את משיכתו אליה באותן דקות – כך שחש נינוח ורגוע שעה שהמתין לפרוט הטובה שנתבקש לעשות.

'הארגז האחרון, זה שגם אתה עבדת עליו, יצא כנראה רק לאחר שנטוס – אז תוכל להשגיח על הסבלים של חברת המטען, כשיבואו לפנותו? תצטרך להמתין להם במועד שייקבע, לפחות עד לצהרים.'

'אין בעיות.' השיב שץ בביטול, מרוקן את שארית המשקה לקרבו.      

'תתפלא זה יכול להתפתח לעסק מאוד לא נעים.' העיר פריאל. 'אתה יודע, אתה מתחייב למשהו שנראה לך שום דבר כמו שאתה אומר, ומסתבך בצרות צרורות – וגם אין עם מי לדבר אחר כך! זה לא כך פשוט כמו שנדמה לך.'

'תפסיק להבהיל אותו!' העירה הילה לבעלה צוחקת והחלה לתדרך את שץ בפרוטרוט.

'הסבלים המקומיים האלה חצופים למדי, וכדי שלא יגרמו נזק לקירות הבית, שיסבך אותך בתביעות נזיקין עם השכן דאג מראש להעניק להם דמי שתייה של מאה פרנק לכל אחד מהם – עוד לפני שייכנסו לבית. הבטח להם מטבע נוסף לאחר העמסת הארגז על רכב החברה – ובזאת תיפתר הבעיה. פתרון פשוט וחסכוני, אחרת אתה יכול לעמוד בפני הערכת נזקים מוגזמת ותביעה משפטית על סך של אלפי… מה אני מדברת, עשרות אלפי פרנקים מקומיים.'

'וזה קרה בעבר!' התערב משה קוטע דבריה. 'ובאותו מקרה סירבה השגרירות להשתתף בהוצאות, אז אתה מבין לאיזה אי-נעימות דבר כזה יכול להגיע, בפרט שהמשפט יכול להתמשך מעבר לתקופת השליחות שלך כאן!'

לשם מה משכו הם את כל העניין הזה עד עתה? בכלל לא ברור לי – אם זה רצונה אעשה זאת עבורם, עניין של מה בכך בסופו של דבר אם כי ייתכן שמשה מעדיף  כנראה שעברון  ייטול את העניין לידיו. 'כמו שאמרתי אין בעיות, מכל מקום טוב שהדגשתם את עניין הטיפים, אני מניח שאסתדר – אז ביום רביעי אני מבין, אתם מסכמים את משלוח הארגז בחברה?'

'בהחלט,' השיב לו משה. 'למעשה יכולנו להעביר את היומיים האחרונים באקס, והבעיה לא הייתה מתעוררת, אבל אברהם החליט על חפיפה. רציתי להזכיר לפני שאשכח,' ציין משה ממשיך בדבריו. 'קנה מצעים, אנחנו רוצים להתקפל סופית, אתה מבין? חמישה סטים לפחות בשלב זה. בכל מקרה תזדקק לכמות כזו כדי למנוע בלאי מהיר – או במידה שתארח חברי משלחות סמוכות שנקלעים לאזור במהלך טיול, זה קורה לעיתים תכופות.'

מאה אחוז,' השיב שץ. 'אעשה זאת עוד היום.'

'טוב אני עולה לילדים.' אמרה הילה קמה ממקומה מרגע שנשמעו קולותיהם. 'אני חייבת לנתקם בהדרגה מהשפעתו של פסקל, הם כל כך התרגלו אליו.' התחייכה כמתנצלת אל שץ. 'אני לא משלה את עצמי,' הוסיפה עומדת עדיין נטועה במקומה. 'ומוטב שאתחיל לטפל בהם בעצמי.' נוטשת את השולחן נעה לעבר גרם המעלות, מותירה את שץ ואת בעלה מאחור.

במאמץ רב ניתק שץ את מבטו מגופה המתרחק, שעה שהחלה לעלות במדרגות חזר והפנה מבטו אל משה. 'מתחיל להיות מאוחר…'

'שב עוד כמה דקות,' הציע משה. 'הילה כבר יורדת עם הילדים ונלווה אותך כולנו.'

'יש עוד דבר מה שרציתי לברר אתך.' פנה אליו שץ, מאותו רגע שהילה נבלעה בקומה השנייה, נתבהר מוחו להרהוריו. 'איך מתנהלת העבודה בפרקי הזמן המתים, בתום העונה? כלומר העניין הזה של ייעוץ די מגביל לא?'

'מגביל ועוד איך! ולפעמים גם די מתסכל. האמת שהבעיה הזו הטרידה גם אותי במרוצת השנה הראשונה כאן. משום שקשה לקרוא לשהות פה עבודה! הייתי נפגש עם דה-סילבה כל בוקר, מסייר אתו  יחד ברגל בשדות החווה, זורק לו כמה עצות בעדינות מרבית – וזהו! עדיף בכל מקרה להניח לו את היוזמות, ואם מתעוררת בעיה כלשהי, הוא כבר יפנה אליך בלאו הכי – ואז העניין הופך הרבה יותר פשוט. בשנה השנייה כבר שחקנו טניס אחר הצהרים, בדיאלו והרבינו לקרוא – מלבד כמובן בימים שעברון אמור היה לבוא לביקור. הבאת אתך ספרים אני מקווה, אם לא נשאיר לך כמה.'

שץ שהתעייף השיב בחיוך ומנוד ראש והוסיף לשבת בוהה בקיר מולו.

'בשנתיים הראשונות לפני שהמשלחת צומצמה, נהג עברון לבקר אותנו לפחות פעמיים בשבוע. ואז נערכו סיורים משותפים מלאי אופטימיות, ותוכניות וורודות נרקמו ופרחו להן באוויר. והמעט שלמעשה התבצע במציאות היה גם הוא הישג לא מבוטל – והדברים התבצעו בלעדינו, בפרט באותם אזורים שאותם הוא לא טרח כלל לבקר. הקשר אתם נעשה כשהם ירדו למואקה ועל ידי דה-סילבה, שעדכנו לא בנוכחותי כמובן. כעת אני לא חושב שהוא ירבה בביקורים, והדיבורים של דה-סילבה על התייצבות כל בוקר במשרדו לישיבות משותפות, לדעתי הם מס שפתיים ולא יותר מזה.' ציין פריאל בגיחוך לעגני.

'מה שאני מציע לך הוא שתסייר בחווה ביוזמתך מדי פעם, אינך חייב להודיע לדה-סילבה שום דבר, או לתאם אתו סיור משותף, משום שפעמים רבות פשוט לא תמצא אותו;  כך שכאשר תידרש לדווח ליוסף או לעברון או לאיזה שליח שיגיע לביקורת, תהיה מסוגל לעשות זאת, מבין? זה המצב אז דאג לעצמך ואל תסמוך על נסים.' ציין פריאל בסיפוק.

'כמו כן,' הוסיף מיד נזכר בפרט שנשכח ממנו. 'רצוי שבתחילת העונה תלחץ קצת על הדוושה. משום שאם חס וחלילה מחמיץ דה-סילבה את הזריעה לפני בוא הגשמים, הלכה לה שנה שלמה לבטלה! לי אישית היה עסק מאוד לא נעים אתו, במהלך השנה הראשונה; כמות רצינית של זרעים שהיו מיועדים לזריעה, נמכרה על ידי אחד מעוזריו בשוק של דיאלו לצריכה רגילה שבוע לפני תחילת העונה. העוזר אומנם סולק למראית עין, ולבטח זכה בג'וב הרבה יותר מוצלח, דה-סילבה שלשל את הכסף לכיסו – ואני בתמימותי הוצאתי כסף מכיסי להשלים את מכסה הזרעים החסרה! סה-לה-וי' סיכם פריאל דבריו, כבר-סמכא בעל מוניטין. 'אתה יכול ללמוד מהניסיון כל חייך!'

נקווה רק שאת הפרק הגרוע ביותר בחייו, לא ילמד אף פעם! הרהר שץ בתקווה, מעלה ארשת עגמומית על פניו החתומים.

נוכח ההצלחה הבלתי משוערת שנחל, עמד פריאל להוסיף עוד כמה וכמה ספורים מסמרי שיער, אלא שהילה טופפה במורד גרם המעלות אוחזת בליאת בזרועותיה, כשלחיה צמודה לראשה של הקטנה – בעוד צחיק דוהר היה לאביו בצהלת שמחה, שץ קם ממקומו מכין עצמו לצאת. 

'ראובן צריך לזוז.' הזכיר פריאל לרעייתו כשהצטרפה אליהם לבסוף.

'בסדר נצא, עוד לא ראיתי את המכונית החדשה שלך.' פנתה הילה בחביבות לשץ, כשחיוך זוהר על פניה.

נוטל את יד בנו חש פריאל לפתח מלהג לו לקטן בשפת תינוקות, במה אמור הוא לחזות.

חיים קדמן 1989 © על הזכויות שמורות