עד הסוף

צרורות של מילים אני עכשיו כותב,

בזכותך, את שמחה?

אולי עוד כמה שנים אתאהב,

ואכתוב באותה המנגינה,

אבל כעת אני מרגיש שבתוך גופי,

הלב התאבד, והנזק שהשאיר,

הוא אסון כבד.

איך אחרי שהרטטת כל עצם וכל רגש בגופי,

(וכבר חשבתי שכולם אבדו)

פתאום את מחליטה לעצור אותי,

(התמוררים בלב לא פעלו)

והטחול וכמה תאים, התפוצצו מאכזבה,

ואיכשהו הפעם אני לא רוצה ,

להיכנע שוב לדמעה.

ומשהו בי אחר מפמפם עמוק,

מה עדיף לצלצל אלייך שוב?

או לעד לשתוק?

רוצה אותך איתי. זה הכול.

עד הסוף.