חתולה פראית / שרון נחום
הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית, המועקה חנקה אותי והרגליים לקחו אותי לבית הקפה שממול לביתי, כמה צפוי חשבתי, כמו בית שני היה לי בית הקפה הזה בשנתיים האחרונות.
ברגע שנכנסתי ליבי החסיר פעימה, אך לא ממש הבנתי למה. התיישבתי, הצתתי סיגריה והמלצר ניגש לקראתי.
הנחתי את הלפ טופ שלי על השולחן. לא הצלחתי לחשוב, מה אני רוצה להזמין? זה תמיד היה קפה וסיגריה במשך היום כשהייתי כותבת או סטייק ויין כשנועם היה מצטרף אליי.
החלטתי ספגטי, רציתי משהו מנחם.
הרמתי את עיניי, הסתכלתי על פניו של המלצר ונדמה היה לי שהוא מוכר, קצת אחר, קצת שונה, אבל זה הוא. הלב דפק לי כל-כך חזק שחשבתי שכולם שומעים אותו. הוא שם את ידו על ידי, לא יכולתי יותר, קמתי לקחתי את התיק ויצאתי בוכיה. הצתתי עוד סיגריה, לא זכרתי מה קרה לקודמת. הזיכרון הציף אותי, לא יכולתי לעצור את הדמעות. זיכרון מראה גופה העירום השרוע בחושניות על המיטה עם הסדינים המנומרים, הדהד כעת בראשי ללא הרף. ניסיתי להירגע, התיישבתי על ספסל שטוף שמש בעודי מנגבת את הדמעות, אני מוצאת מולי את יסמין השכנה, דווקא אותה, כמה אירוני!
שנתיים יצאנו אני ונועם, הכרנו בבית הקפה, אני מצאתי שם פינה מוארת לכתוב והוא מילצר בשעות שלא למד. עיניו הכחולות והגומות העמוקות שבלחייו כשחייך, כבשו אותי כליל.
חודש אחרי כבר עברנו לגור יחד בדירתי השכורה שממול הקפה אבל רוב היום היינו בבית הקפה, אני מעשנת וכותבת והוא מכבה לי את הסיגריה וגורף טיפים שמנים ובלילות, הלילות, אותם לילות קסומים בם בילינו בארוחות גורמה שנועם בישל. לפעמים היינו יוצאים לרקוד. נועם מאוד אהב להתפרע ולרקוד, הוא בכלל האמין שאסור לבזבז זמן מיותר על שינה. לבסוף תמיד קינחנו במיטה. נועם היה מאהב מדהים ומשקיע, אבל תמיד היתלונן שאני עצורה מידי.. הוא רצה אותי חתולה פראית ...
עינייה של יסמין נתקלו בעיניי הבוכיות והביעו תמיהה. הסתכלתי בתלתלייה הזדוניים המקפצים למולי ולא יכולתי שלא לראותה שוב, עירומה בדימיוני על אותם סדינים מנומרים, עליהם אני ונועם היינו.
"מה קרה"? היא שאלה אותי, אך נראה כאילו היא כבר יודעת.
בערתי מכעס, אייך היא מעזה לעמוד כאן מולי אחרי שהרסה לי את החיים ולשאול מה קרה בכזאת תמימות מתחסדת. רציתי לצעוק עליה, לקלל אותה, לקרוא לה בשמות הכי נוראיים אך כל שיכולתי לעשות הוא לתקוע את מבטי במחשוף חולצתה העמוק, עמוק מידי לשעה זו של הבוקר ולהצית שוב סיגריה.
עינייה נפערו בשאלה, נו מה אני אגיד לה, שנועם חזר לארץ ואפילו לא אמר לי?
לא אמרתי כלום, היא ליטפה את שערי, עצמתי את עיניי, הסיגריה החליקה מבין שפתיי ונפלה על האדמה ...
נועם הציע לי נישואין, שנתיים אחרי שהכרנו. ישבנו מאושרים בבית הקפה שלנו ותיכננו את עתידינו המשותף, החלטנו על הקיץ הקרוב ובאותו סופשבוע נועם נסע להוריו לאילת כדי לספר להם על החתונה או כך לפחות חשבתי אז ... עד אותו סופשבוע , מאז הכרנו לא נפרדנו ללילה, כך שמצאתי עצמי חושבת על כל הקשר שלנו, אייך הוא התגלגל עד לכאן.
צילצול בדלת הקפיץ אותי, זו היתה יסמין חברתי ושכנתי מאז היינו ילדות קטנות.
היא היתה לבושה בשמלה קצרצרה שחשפה את ירכייה החטובות ומחשוף עמוק מאוד שלא הותיר מקום לדימיון בנוגע לגודל הקאפ שלה. סיפרתי לה על החתונה והוצאתי בקבוק יין כדי שנוכל לחגוג את הבשורה (הרגל שקיבלתי מנועם) ציחקקנו, שתינו והעלינו זיכרונות.
"נועם חזר?" שאלה אותי יסמין.
פקחתי את עיניי וראיתי שגם עינייה דומעות, היא בסך הכל אהבה אותי וכאבה לראות אותי סובלת. גם איתה מיאנתי להיפגש מאז ..
נועם לא אהב להשאיר אותי לבד. הוא החליט להפתיע אותי ולקנות לי גור כלבים שיהיה איתי בסופשבוע הזה ואחר כך נגדל אותו ביחד כחלק ממשפחתינו. הוא פתח את דלת דירתיינו וגישש את דרכו לחדר השינה ושם הוא ראה אותה: שרועה עירומה בחושניות על הסדינים המנומרים שלנו, עיניה עצומות ... הוא עמד שם בחשכה עם הגור הרדום בזרועותיו וראה אותה פורשת את זרועותיה לרווחה כדי לקלוט אותי או יותר מדויק את גופי העירום העורג אליה. הוא ראה אותנו מתפתלות, מתפרעות, צורחות וגונחות ולא יודעות שובע אחת מהשניה. הוא ראה את גופינו הופך לאחד ואז אני ראיתי אותו ... עומד המום, מופתע, מושפל ... בזה הרגע ידעתי שהוא לעולם לא יסלח .. הוא ראה יותר מידי הוא ראה אותי חתולה פראית!!!
