מצורע - 2 / רונן
5, פברואר, 2012 – 10:35
לקח לי יותר משלושה שבועות לחזור לחדר החמוץ. במונחים של רוב האנשים זה אולי פרק זמן סביר. במונחים שלי זה נראה כמו נצח. אלא שהפעם לא כל כך רציתי לחזור. רגש הסכנה שקינן בי מאז שפגשתי אותו לא הרפה. כשהתחילו הסיוטים הבנתי שאני ממש בצרות. אחד הדברים הבטוחים ביותר בחיי היה היכולת שלי לישון מתי שאני רוצה. אמא שלי נהגה לספר לכל מי שרצה לשמוע שאני יכולה לישון בכל מצב. גם אם זה באמצע מסיבת ריקודים של מאות אנשים. נעלמתי לה והיא התחילה לדאוג. זה היה בחתונה של אחותה הצעירה. בסוף היא מצאה אותי ישנה מכורבלת בדיוק מתחת לשני רמקולים אימתניים שבוודאי הסבו נזק רציני לשמיעה של כל מי שנכח שם. הייתי אז בת שלוש. השינה היתה השסתום לחץ שלי. בטירונות כשהיו נותנים לנו חמש דקות הפסקה הייתי ישנה ארבע וחצי. בכל פעם שהייתי צריכה להרגע, לחשוב, להפחית לחצים הייתי הולכת לישון. כמה מבני זוגי לשעבר נפגעו מאוד מזה שהייתי נרדמת לפניהם אחרי סקס טוב. בתקופה שלפני כל בחינה חשובה ישנתי יותר מאשר למדתי. אולי זה מה שעזר לי לסיים כמצטיינת דיקן. זה ואולי גם העובדה שהייתי חכמה נורא
הפעם הבנתי שאני צריכה להכין טוב יותר את שעורי הבית שלי. במשחק החתול ועכבר ששיחקנו סיימתי בתור העכבר ולא אהבתי את זה. הייתי בטוחה, כמו במקרים רבים בעבר, שהיכולת האנליטית שלי תחלץ אותי. שיטת הפעולה הצבאית בה פעלתי בדרך כלל – נתקלנו מלפנים אז קדימה להסתער – לא הועילה כאן. לקחתי לי שבוע פסק זמן ונסעתי לבקר את הורי. אולי הייתי זקוקה לחיזוק ולביטחון של התא המשפחתי לפני שצללתי שוב בממצאים המזעזעים הכרוכים בתיק הזה. אולי רציתי לברר באמת למה אני עושה את זה ולמה זה חשוב. בדיעבד הבנתי שהייתי זקוקה למשהו מעבר לאתגר שהועמד בפני. בראיה לאחור גיליתי על עצמי דברים שהייתי מעדיפה לשכוח. באותה נקודת זמן פשוט פחדתי פחד מוות ולא ידעתי את זה.
חזרתי מהביקור המשפחתי שמנה בחמש קילו לפחות ועם התובנה למה אני לא גרה בקרבת הורי. אבל השגתי מה שרציתי. צללתי מייד לתוך התיקים וים המלל הרפואי והמשפטי. צפיתי שוב ושוב בסרטי הוידאו והשיחזורים שנעשו לאחר מכן. קראתי עשרות פעמים, עד שידעתי בעל פה, את הראיונות והעדויות שנתנו בני המשפחה שניצלו, עמיתים וחברים של מאיר. היה לי קשה לעשות את השינוי ולהתחיל לקרוא לו במחשבותי מאיר או מירקה בפי החברים. A-3221 יותר התאים לדמות שטרפה את לילותי. למפלצות חושך אף פעם אין שם מובן אם יש להן שם בכלל. תבדקו את סרטי האימה הכי מוצלחים ותבינו על מה אני מדברת. הסיוט מרחוב אלם, הנוסע השמיני? הרגשתי, יומיים לקראת הביקור, שאני יודעת כל מה שיש לדעת על מאיר. למד בבית הספר היסודי רננים ואחר כך במקיף כפר סבא, לגננת שלו קראו אריאלה ולמחנכת שלו בכיתה ז' ו-ח' קראו שרה. הוא תמיד היה תלמיד מצטיין במדעים ותלמיד נכשל במקצועות ההומניים. אולי גיליתי סוג של קורולציה חדשה. מי שלא טוב במקצועות ההומניים יש לו סיכוי טוב להיות סוציופט. לא הצלחת בבחינה בתנ"ך או שלא הבנת שיר של ביאליק אז ישר צריך לשלוח אותך לבדיקה פסיכיאטרית. בצבא הוא התקבל לתלפיונים ומשם המשיך במסלול מחקר במכון ויצמן. הוא פרסם לא מעט מאמרים ונחשב לכוכב עולה בשמי המיקרו ביולוגיה וביוטכנולוגיה. כחמישה פטנטים נרשמו תחת שמו ונמצאים כעת בבחינה. חשבון הבנק שלו עומד על יתרה של כארבעים וחמש אלף שח. יש לו שלוש דירות. אחת מהן ברחובות, אחת בתל אביב ואחת בעין הוד. תיק ההשקעות שלו הוא סולידי עם חשיפה של עשרים וחמש אחוז למניות ספקולטיביות , בעיקר בתחום הביוטכנולוגיה, ועומד על יתרה משוערכת של חמישה מליון ש"ח. כל ים הנתונים הבלתי נידלה שאספתי ושיננתי לא קרב אותי כהו זה להבנה של מה שהשתבש. למה מירקה (אני חייבת להתאמן על השם) קם יום אחד בבוקר וביצע שורה של מעשים שהחרידו מדינה שלמה. מאוחר יותר הבנתי שהשאלה שאני הייתי צריכה לשאול למה בכלל הוא קם כל בוקר לאחר מכן.
יום לפני הפגישה רפרפתי על החומר וכשהנתונים התחילו לעלות במוחי לפני שהספקתי לקרוא אותם הבנתי שאני מבזבזת זמן. אף פעם לא הייתי כל כך לחוצה. אף פעם לא כאב לי כשקיבלתי את המחזור שהקדים הפעם והעיר אותי בסדרת דקירות עזות בבטן התחתונה. בפעם הראשונה בחיי אולי חשתי שכל ההכנות והלימוד והשינון לא יעזרו לי כשאני אהיה בחדר פנים מול פנים עם מירקה. הנחמה היחידה שלי היתה שהקרקע שאני עומדת לפסןע עליה בפעם הראשונה איש כנראה לא הלך עליה מעולם. למה אני חוששת כאשר בדיוק הצלחתי להגיע לאן שרציתי. תמונת הצל אנוש שישב מולי בפגישה הקודמת היתה תשובה ברורה מספיק. כשבחנתי את עצמי במראה של כניסת האורחים לפני שהגיעו הסוהרים ללות אותי לחדר שמתי לב שאולי הגזמתי מעט בבחירת הבגדים שלבשתי. החולצה הייתה מעט שקופה ובעלת מחשוף נדיב ויכלו לראות מבעדה את חזיית התחרה הכי יקרה שלי. לאחד הסוהרים היה קשה להסיר את מבטו מהשדיים שלי גם אחרי שהוא הבחין שאני מסתכלת עליו. הפעם בחרתי לשבת עם הגב לכניסה. היה בזה מסר שמשדר בטחון והתרסה. כך על כל פנים קיוויתי. שמעתי אותם מגיעים וריח לא נעים ליווה את מירקה. ריח של גוף לא רחוץ ומוזנח. הסוהרים כבלו אותו לכיסא ועל פי מבטו של חובב השדיים הבנתי שהם לא מרוצים מסידורי הישיבה החדשים.
הפעם הצלחתי להישיר מבט אל תוך עיניו. עדיין היכתה בי התהום המסתתרת מאחוריהן אבל ידעתי למה לצפות והתמודדתי הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת. שוב לא יכולתי להתעלם מהרגשת הדחייה והכעס הבלתי מוסבר שהוא עורר בי. התכוננתי לעוד קרב של שתיקות שהפעם הייתי מוכנה אליו הרבה יותר אבל הוא הפתיע אותי.
"חזרת בכדי להבין או בשביל לבחון את הגבולות שלך?" שאל בקול שטוח ומכעיס להפליא. החלטתי לא לענות. הוצאתי מתיקי סדרה של תמונות שהכנתי. בבית תרגלתי בדיוק איך אני פורסת אותן אל מול עינייו. הנחתי את הראשונה בצד ימין קרוב אלי. הייתה זו תמונה צבעונית מוגדלת של ילדה כבת חמש שיערה השחור היה קלוע בשתי קוקיות אחת עם פרפר אדום ואחת עם פרפר צהוב. וזוג עיניים גדולות וממזריות הביטו משועשעות אל המצלמה. היה ניתן לראות דרכן שהיא כולאת את חיוכה רק בקושי. הראתי את התמונה למספר אנשים וכולם לא יכלו שלא לחייך למראה התמונה. הנחתי את התמונה בזהירות על השולחן כאילו זו כוס מלאה. הוא הביט לשניה בתמונה ואז נבטו חזר לעיני. למרות חוסר שבפניו לא זז אפילו שריר קטן ולא היה שום שינוי באישוניו הרגשתי שימחה קטנה בליבי. הצלחתי לגרום לו להגיב לפעולה היזומה על ידי אפילו שהתגובה היתה רק הסטת המבט לשבריר של שניה. ליד התמונה של הילדה הנחתי באותו האופן תמונה של אישה צעירה בשנות השלושים של חייה. היא הרכיבה משקפיים ללא מסגרת ושיערה השטני היה מסופר בסגנון מיושן. פניה היו חמורות סבר מעט ולמרות זאת אי אפשר היה להתעלם מיופיין. עצמות הלחיים הגבוהות והעיניים הכחולות השתלבו בפנים בעלי אוריינטציה סלבית עם נגיעות אורינטליות. לא היה זה יופי אקזוטי אבל בהחלט פנים שגברים יביטו בהם פעם שניה או שלישית. שפתייה היו דקות והיא לא השתמשה באיפור. הפעם הוא נותר אדיש לתמונה ואפילו לא הביט בה. התמונה השלישית הייתה של ילדה כבת ארבע עשרה (בנובמבר היא הייתה צריכה לחגוג את יום הולדתה) היא חייכה אל המצלמה בחיוך חסר בטחון שחשף את שני הגשרים שעל שינייה.
למרות פצעי הבגרות שעל פניה היא הייתה נאה. אבל תחושת חוסר הנוחות והביטחון שבה פרצו מתוך התמונה. לקח לי זמן להבין למה אני הרגשתי כך כשהבטתי בתמונה. אני חושבת שזה קשור למנח בו נמצא הראש, לאופי החיוך ומשמעותו ולעיניים שהיו מושפלות ונמנעו מלהביט אל המצלמה.. התמונה הרביעית הייתה של כלבת גולדן רטריבר שעמדה בגבה אל המצלמה ורק הסבה אליה את פניה. היתה המון הבעה אנושית בעיניה החומות וכמעט אפשר היה להרגיש שהיא רוצה להגיד משהו אם היתה יכולה. התאכזבתי מעט ששתי התמונות האלה לא הצליחו לסחוט שום תגובה. חשבתי שההחלטה לשים את תמונת הכלבה היא הברקה שלא הוכיחה את עצמה. בהרבה מאוד מחקרים התברר שסוציופטים נוטים לתקשר טוב יותר עם בעלי חיים מאשר עם אנשים.
את הסידרה השניה של התמונות הנחתי במהירות בזו אחר זו כמו קלפן מקצועי הפורס את ידו המנצחת. היו אלה ארבע תמונות בשחור לבן שנלקחו על ידי המישטרה מזירת הרצח. שום תגובה. הייתי צריכה לעצור שם אבל חוסר התגובה אילצה אותי לחשוף גם את ארבעת התמונות האחרונות שהכנתי. הנחתי אותם ללא שום גינונים מיוחדים. התמונות האלה היו בצד שלו של השולחן. כעת היו שנים עשר תמונות. בכל טור היו שלוש שהראו את הקורבן לפני הרצח, בזירת הרצח ועל שולחן הפטולוג. הסידרה האחרונה אף היא היתה פורטרטים בלבד. גם עכשיו, אחרי שנחשפתי לתמונות האלה עשרות פעמים, הצורה שבה בחרתי להניח אותם על השולחן, כמספרות סיפור, צימררה אותי. הוא חיכה מספר דקות בוחן אותי לעומק ואז הוא עשה משהו שלא ציפיתי לו. הוא בחן ממושכות את התמונות. ואז הושיט, מהסס, את יד שמאל שלו והעביר אותה בזהירות על תמונת השחור לבן הקרובה ביותר אליו של הילדה בת החמש ועל פני תמונת האם. היתה זו מחווה שלא צפיתי וגם לא הבנתי. מחווה שהייתה בו זמנית מרגשת ומכעיסה. יותר מאוחר ניסיתי להבין למה זה כל כך הרגיז אותי. מה היה בתנועה הזו שהוציא אותי משלוותי. חבל שלא היה לי את השכל להסריט את הפגישה. אני אבדוק עם שלטונות בית הכלא אם זה אפשרי. היה חשוב לי מאוד להבין האם המחווה עצמה היא זו שהוציאה אותי משלוותי או מה שהוא אמר אחר כך.
חמש דקות תמימות הוא הקדיש לתמונות. רק לאלה מהסדרה של חדר המתים. אולי זה היה פחות זמן או יותר אני לא יכולה לקבוע בוודאות. אבל משהו בחדר הזה או בנוחכות שלו שיבש לחלוטין את תחושת הזמן שלי. ידעתי שהוא הולך לומר עוד משהו. כאילו לחץ האויר בחדר ירד בהדרגה כמו לפני סופה רצינית. כל כך התכוננתי לזה. ציפיתי ויחלתי עד שההלם שלי היה מוחלט כשזה קרה. לקח גם לא מעט זמן עד שהבנתי בכלל מה הוא אומר. למעשה בפעם הראשונה לא הבנתי בכלל עד שהוא חזר על זה שוב.
"חבל שבארץ אין עונש מוות."
"אתה חושב שהמוות יפטור אותך מהמעשים שלך?"
"שום דבר לא יפטור אותי. פשוט חשבתי שזה המשפט שעומד על קצה לשונך."
"לא באתי לכאן בכדי לשפוט אותך."
"ואת יכולה שלא?"
הוא צדק. לא יכולתי שלא לשפוט אותו. "באתי לנסות להבין למה זה קרה."
"את בטוחה שאת רוצה?"
האם אני בטוחה? משום מה לא הרגשתי כל כך בטוחה. מכיוון שהשהתי את תשובתי ובכל מקרה הוא בטח הבין מהי אז בחרתי לא לענות. ואז הוא חזר על השאלה הקודמת ששאל.
"חזרת בכדי להבין או בשביל לבחון את הגבולות שלך?"
"גם וגם."
"יאמר לזכותך שאת כנה. אבל לצערי אני לא חושב שאת יכולה להבין. לא כי את באופן אישי לא יכולה אף בן אנוש לא יכול. ולגבי הגבולות..." בנקודה הזו התבקשה איזו מחווה גופנית. מבע בפנים או משיכת הכתפיים, שינוי תת הכרתי במצב הגוף, מנח הראש – כלום. כאילו המילים והגוף שאומר אותם אין בניהם שום קשר. התחושה הייתה שאני מדברת עם אדם קטטוני מצב שלמעשה הנו בלתי אפשרי. כי עם הוא קטטוני אז הוא לא מדבר.
המשך דבריו קטעו את המחשבות שלי ושמרתי אותן לחשיבה מאוחרת יותר. "את תגלי שאין גבולות. אבל אני סבור שכאשר תגלי זאת זה כבר יהיה מאוחר מדי."
מה זאת אומרת שאין גבולות? למה אין גבולות? לאכזריות האנושית? לרוע האנושי? לטרוף האנושי? שמתי לב שהוא בחר להשתמש בתואר אף בן אנוש ולא לאף בן אדם. האם יש לזה משמעות או שזו רק צורת הדיבור שלו. שפה קצת גבוה העידה על אינטליגנציה או על סנוביזם. אלו היו רק חלק קטן מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש כמו כנופיית ארנבים מיוחמים שמחפשים נקבה. הופתעתי ששני סוהרים אחרים נכנסו לקחת אותו. השעתיים שלי נגמרו כמו בשעון חול עם חור.
"אם את חכמה כמו שאני חושב שאת. אל תחזרי." משום מה זה לא נשמע כלל כאיום. משום מה היתה זו הפעם היחידה שהרגשתי שהוא כמעט אנושי ושהוא באמת מתכוון לזה, למעני.
(האם להמשיך בסיפור?)
© כל הזכויות שמורות לרונן
