התאבדות
חש שהוא מת...מוטט לאורך כל-כך הרבה פרוזדורים שלא הובילו אותו לשום מקום. לא היה לו במה להיאחז. אפילו דלתות שיסגרו אחריו. הוא זעק. צעקה ארוכה, מלוכלכת. ילדים קטנים הביטו אחריו בנופלו, צוחקים בעניים דומעות, בוכים בפנים מחייכות, לועגים לו, לא חייבים לו.
החרדה הזדחלה- כשרק עכשיו קלט את המצב- תאים אפורים במוחו, ריקים מתוכן, עזובים, ננטשו בטרם עת. חיפש מוצא במבוך הייסורים הפנימיים המאכלים חלקות טובות שבו. הסתבך בלא קרן אור שתראה לו את הדרך. לא היה לו אוויר, היה מחניק, לא הייתה יציאה ולכן הסתובב במעגל. תמיד חזר לאותו מקום, אותה נקודת מוצא.
"קשה בלעדייך." כתב על דף שנשא איתו. " והצללים רודפים אחרי לתוך חלומותיי, קיוויתי לשכוח, או אולי אני לא רוצה לשכוח. חוזרים הצללים. מישהו מכה בתופי אוזניי, אך הצללים חודרים ודוחפים אותי מחוץ לנירוונה, בה אני שוכח את חוסר נוכחותך.
אין אומץ לדבר. אני מפחד מהמעשה שאני הולך לעשות. ובגרון נלחצת עצם. ואת הנעשה אין להשיב. מקווה שלא תישברי. אולי יום אחד תאספי את החתיכות המהוות את פסיפס הוויתי כדי ליצור אותי מחדש."
לא עצר לחשוב האם מה שהוא הולך לעשות חכם. לא חשב אם כך יפתרו צרותיו. בחר לא לחשוב יותר על המעשה שהוא הולך לעשות. הוא קרא בעבר שההודים מאמינים שלא צריך לפחד מהמוות. מוות וחיים הם אותו דבר. מי שפוחד למות, פוחד לחיות. כל מי שלומד לא לפחד מהמוות, רואה יותר, חושיו מתחדדים ורק אז הוא יכול לגעת במציאות שמעבר לעולם התופעות. מציאות שבה יש מקום גם לרגש, גם לאינטלקט וגם לכשף ולחוש השישי. אם להם זה טוב, אז גם לי, החליט.
"ואני בורח בשבילי ואפילו בשבילך. הלא איני גבר חלומותייך, איני האביר על הסוס הלבן, איני הסוס הלבן אפילו. ואני בורח ובורח והכול סוגר עלי, ובמעגל מתנגש בדמותך. והעט בוערת ביד שכבר מזמן אינה מקבלת פקודות מהמוח. והרגליים שואפות לשאת אותי לאוטובוס למצפה רמון, והעכבות רבות, והמחשבות מאטות את המהלך, מבקשות מאחז בטחבי הקיר הירוקים, לחים, חלקים, מחליקות ידיי ואינן מוצאות משען. נשרטות פניי בזיזייך. נמשך כמו פרפר אל האור, אך זרזיפי מוח מבשרים את בשורת ההחרכות באישך. איני רוצה להישרף, אני רוצה לעוף. לגעת בעולם שמעבר."
וההר הפך לעיר, והוא בתוכה, והעיר הופכת להר. והטיפוס קשה היה לו וכפות ידיו התעוותו מכאב. ציפורניו כבר מזמן נשרו, נשברו. שערותיו נתלשו, עפו ברוח הסוחפת גועשת. עיניו מסונוורות מהשמש. הוא חש כאילו הוא נושא צלב על גבו. הביט אחורה לעבר העיר הרחוקה. אף אחד לא הלך אחריו. רק העורבים עופפו בשמים, קוראים לו לשנות את דעתו. והוא יושב על סלע, בראש המצוק המשקיף על המכתש וכותב את מכתב הפרידה מזו שטענה שהיא אוהבת אותו.
"קלה הנפילה מטה. רק לשחרר את היד, לנתק המאחז, והגוף גולש כמו נוצה קלה לעבר התהום. הפסגה עודנה בתולה, היד נלחמת והשריר מתאמץ. אין לי דגל להציב, איבדתיו בדרכי בתוכך, דרכך. הרגשתי מנוצח, לא כובש. לא נשארתי על פסגתך, התדרדרתי מטה, רוחות רעות סחפוני, ואני שאפתי להקים ביתי איתך, לשאוף ניחוחך, להשתכר מיינך, לרוות רעננותך עד קיצי.
מקווה שבעולם אחר עוד ניפגש, כואב שעזבתי. אבל אני חייב. מתפלל שלא תישברי ותשמרי על עצמך. אם לא בשבילך אז בשביל אחרים."
סיים לכתוב, הניח את הדף בכיס חולצתו. קיווה שהיא ורק היא תקרא אותו.
ניגש אל קצה הצוק. העורבים התגודדו סביבו. הם הרגישו את המתח שבו היה נתון. ניסו למנוע ממנו להגיע אל קצה הצוק. דחפו אותו. ניקרו קלות בבגדיו. צרחו וקרקרו, אך ללא הואיל. הוא עמד על הסלע הבולט. הושיט את ידיו מעל ראשו. ניפרד מיקיריו במוחו, בליבו. "אני בא אליכם עורבים שלי, להיות אחד מכם." וקפץ. העורבים ניסו לאחוז בבגדיו, הצליחו בטופריהם למשוך אותו מעט לימין ומעט לשמאל. אך כובד משקלו משך גם אותם למטה. תוך כדי משיכות הוא התרחק כעשרה עשרים מטר מקיר המצוק.
"עיזבו אותי. אני רוצה למות." הוא נופף בידיו, ניסה להרחיקם. אך הם התעקשו. הוא הלך והתרחק מקיר המצוק. ואז תש כוחם של העורבים והוא נפל ונחבט בקרקעית המכתש. הוא לא זז יותר. העורבים הכואבים התאספו סביב הגופה. מבכים את מר גורלם. מר גורלו.
הענק, תמיד רצה שילדים ישחקו בגנו.
אך מראית העין הייתה חשובה לו יותר.
רצה שיחשבו שהוא מפחיד.
