אהבה או אשליה/שרון נחום
כאב חד פילח את ביטנה והעיר אותה משנתה. ליבה החל להלום בחוזקה, האם זהו הרגע? שמא היה זה חלק מחלום?, הכאב הבא לא הותיר בה ספק, זה אכן זה, היא קמה חרש ממיטתה וגיששה את דרכה באפלה, אל קידמת הבית, במטבח העלתה אור והבחינה בשעון הקיר המראה את השעה 04:00 לפנות בוקר, היא התיישבה על כיסא מנסה להסדיר את נשימתה ולהחליט מה לעשות.
היא זכרה את הבטחתה לאביה להתקשר מיד עם הציר הראשון, אך ליבה לא נתן לה להעירו כה מוקדם, מה גם חשבה, זוהי לידתה הראשונה ולבטח יעבור זמן מה בטרם תחל.
בינתיים שפתה את הקומקום וחיכתה, הצירים הפכו תכופים יותר ועימם מחשבותיה אשר עד לרגע זה הדחיקה עמוק בתודעתה. בעוד זמן קצר חשבה היא תלד והתקופה הקשה שעברה עליה תחלוף, או שמא רק תחל...?,
הציר הבא היה קשה מנשוא, היא חייגה אל אביה, הוא הגיע תוך דקות ספורות, 20 דקות לאחר מכן כבר היתה מאושפזת בחדר לידה ב"ליס", אביה חיכה במיסדרון.
פתיחה של 7 הודיע המיילדת, את לא רוצה להכניס את האב?
לרגע לא הבינה על איזה אב דיברה המיילדת, על אביה המחכה בחוץ?, אך מיד הבינה, לא לאביה התכוונה אלא לאבי עוברה, בעלה, האיש שקידש אותה תחת החופה.
רק לפני שנתיים, העתיד כולו היה לפניהם, כולם קינאו בה על הגבר הרגיש, האוהב שמפנק אותה ועוזר לה בעבודות הבית. ארבעה ילדים תיכננו ואמנם לא ביזבזו את זמנם, לאחר שנכנסו לדירתם החדשה, חנכו אותה בלילות סוערים של תשוקה לוהטת שהניבה את הריונה הראשון, את העובר שבביטנה . הם הרגישו שהגיעו לפיסגת האושר .... ואז נפלו.
היא לא תשכח את אותו יום קודר בו הפסיק לחבק אותה, הפסיק לחייך, הפסיק לעזור, הפסיק לפנק. הבשורה כי יש חמישים אחוזים שתינוקם יוולד עם תיסמונת ה – X השביר, (מחלת פיגור קשה הפוגעת בעיקר בתינוקות זכרים), הרסה אותו. הוא דרש שתפסיק את ההריון מיד. היא סירבה, היא הרגישה אותו חי בתוכה, חלק ממנה, חלק ממנו, ליבה נקרע לגזרים כשהבינה שתצטרך לבחור והיא התחננה : " חמישים אחוז שהוא יהיה בסדר" אך הוא ראה רק את חמישים אחוז האחרים. היא בכתה. הוא עזב...
הוריה ביקשו שתעבור לגור איתם אך היא סירבה, כל לילה בכתה. היא בכתה על אובדן התמימות, היא כאבה את הקלות בה עזב אותה, ויתר עליה, גנז את אושרה.
צירי הלחץ התחילו והכאב הפך בלתי אפשרי. כואב, שורף, בוער והוא לא כאן להחזיק לה את היד, לנגב את הזעה, לעודד. היא צרחה, היא בכתה, בקושי
- 2 -
שמעה את קולה של המיילדת המורה לה לנשום ולא ללחוץ. בעוד כמה דקות היא תדע .... אולי הייתי צריכה לוותר חשבה, מה אעשה עכשיו? אייך אגדל ילד מיוחד לבדי....
אני רואה את הראש, יופי תלחצי עוד ... עוד ... אמרה המיילדת. היא לחצה בכל כוחה זה היה קשה, זה היה נורא וברגע נורא זה החליטה וידעה, היא תצליח ... היא תלד, היא תגדל לתפארת את תינוקם, בכל מצב היא תהיה שם בשבילו.
עוד לחיצה אחת וסיימת, צעקה המיילדת, אוחזת בכתף המבצבצת .... והוא יצא, מלוכלך, רטוב וצווח אבל הוא שלה. דקות ספורות לאחר הולדתו נשלח העולל לבדיקות, האם טופלה והועברה למחלקת יולדות. אביה עמד לצידה והחזיק את ידה, אמא בדרך אמר, היא נחתה לפני רבע שעה ו ... גם הוא עם... הרופאים ....
ליבה החסיר פעימה, היא הבינה ש"הוא" זה בעלה ומיד הסתכלה על אביה, מנסה לדלות מידע נוסף, אך פניו של אביה היו חתומות ומתוחות. היא ידעה שכמוה גם הוא הוא לחוץ לדעת את תוצאות הבדיקות של תינוקה ולא שאלה דבר.
לאחר שעה שנראתה כמו נצח, נשמעה דפיקה בדלת חדרה, בטרם הספיקה לענות, נפתחה הדלת וזר פרחים ענק הופיע ומיד אחריהם ... פניו האהובות של בעלה שכה התגעגעה אליו... והיא ידעה .... היא פשוט ידעה שאם הוא כאן .. חמישים אחוזי התקווה ניצחו, היא נשמה לרווחה, הסיוט נגמר, ופרי אהבתה שהיום כבר הבינה שהוא פרי אשליתה, היה עכשיו אך ורק שלה.
