רכבות

                                                    רכבות

שאון המסילה צורב את פעמי המחר בשקט חולף.

איש אישה נעטפים בקרונם

בצעיף ערביים חמקני ומדויק.

תחנות עזובות, מדממות ומפולחות

כתענית הנוסעים,

הנושאים את בת-צחוקם בשירותים ציבוריים.

 בני אדם?

גם אני למדתי לספור אותם והם חולפים על פניי:

הבוהים מבעד חלון כהה, בנוף חייהם האובדים אותם.

המתבוננים בעגלתו של מוכר המזון הדק, ושבים להיות כפי שהיו.

ואלו השוכבים במעברי קרונות וממתינים בסבלנות לכיסא פנוי.

ואישה בודדה גם היא ממתינה לקטר מהיר,

כזה שייקח אותה קשורה ועיוורת ושקטה

כקרון ריק, אל מעבר לדממה.

 לתחנת רכבת צפופה,

 בה גברים יעלו לסיפונה.