מצורע 3 / רונן
פרק 2 -http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=43015
12, פברואר, 2012 – 10:35
עבר רק שבוע. אבל איזה שבוע. החלטתי להגביר את האינטנסיביות של הביקורים. התייעצתי עם המנחה שלי, הר-מזור, והוא עודד אותי. אמר שמה שאני הצלחתי להשיג בשתי פגישות אף אחד לא הצליח לפני. הרגשתי קצת כמו קלריס בשתיקת הכבשים. (לקחתי את הסרט בסוף השבוע ). הבנתי הרבה יותר טוב מהצופה הממוצע מה עובר עליה. את הצורך להצטיין ולהצליח מחד ולהתמודד עם הפחדים והשדים הפנימיים מאידך. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להיות כל כך כנה בשיחה עם חניבאל המיפלצת ולחשוף אמיתות על עצמי רק בכדי להצליח. אולי כן, מי יודע. אומרים עלי שאני כלבה רצינית שתעשה הכל בכדי להצליח. אני חושבת שאחד ההצלחות של הסרט היו בהפיכת חניבאל לקטר למעין גיבור. לדמות שניתן להזדהות איתה למרות המיפלצתיות של מעשיו. היה איזה הגיון מעוות ומרושע במעשיו. אבל עדיין הם היו הגיוניים. בכל אופן לא הייתי היצור המפוחד וכמעט חסר האונים שהציגו בסרט. רציתי להאמין שאני יותר חזקה מהחוקרת סטרלינג. בעברי לא היו כבשים שצריך היה להשתיק בלילה.
עברתי מחדש על הסיכומים והמסקנות הפסיכיאטריות. זיהיתי בחלק מהמקומות את כתב היד והניסוח של הפסיכיאטר המישטרתי. היתה תקופה שהוא היה האורים והתומים של התחום בארץ. זאת גם הסיבה שלקחתי כמה קורסים אצלו. אי אפשר להתוכח אם הניסיון העצום שהוא צבר בעבודתו. אני יודעת שהוא עבד חמש שנים עם הבולשת האמריקאית ומשמש כיועץ לכמה מדינות באיחוד האירופי. יחד עם זאת חשתי שבמקרה הזה יש איזה פספוס. אם זה נראה כמו ברוז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה לא הגיוני שזה ג'ירפה. רציתי לנסות לשחזר את קו המחשבה שלו שהגיע בסופו של דבר למסקנה שמירקה שפוי, מבין את מעשיו ויכול לעמוד למשפט. לחיזוק דעתי היה השימוש החוזר ונשנה במונח סוציופט. סוציופט ופסיכופט הנם למעשה אותו הדבר בדיוק. כמו תרנגול ושכוי. סוציופט הנו מונח מיושן שחדלים להשתמש בו. אולי גם חלק מהמסקנות היו מיושנות. בקיצור הייתי מבובלבלת, מפוחדת, אולי אפילו מעט מעורערת. לא היה לי קצה חוט של הבנה לגבי מירקה ולכן החלטתי לנסות לקעקע את יסודות הפסיכיאטריה. מה כבר יש לי להפסיד.
בפעם הרביעית שקראתי את החומר התחילה לכנן בי תחושה של אי נוחות. לקחתי מרקר והתחלתי לסמן את כל כינויי הגוף והתאורים הגופניים שהופיעו. אחר כך קראתי רק אותם. לא היה לי ספק שמי שכתב את חוות הדעת עדיין אחז בתאוריה הביולוגית. זה לא היה כתוב במפורש אבל כשידעת מה לחפש זה בלט לעיין. התאוריה הביולוגית שאביה הרוחני היה למברוזו גורסת כי יש קורולציה בין סממנים פיסיים חיצוניים לבין התנהגות עבריינית. קשר בין צורה חיצונית ואופי או התנהגות, היו מקובלים מאז ומעולם. באגדות ובסיפורי הילדים,לאיש הרע ולמכשפה היו פנים מכוערות, מעוותות, מפחידות. (אף ארוך, שומה על האף, פזילה וכד').
בפסיכולוגיה, נוהגים להקיש ממראה פניו של אדם על תיפקודו. לדוגמא: אף נשרי ולסת בולטת מלמדים על כושר ביצוע טוב. מבט חד וחודר – על כושר ביטויי טוב. וכד'.
ההנחה בבסיסה של הגישה הביולוגית כמסבירת עבריינות, היא ששוני במבנה הפיזיולוגי מביא אדם להתנהגות אחרת. הלכתי לספריית המכון לחפש את ספרו של למברוזו "האדם העבריין", שפורסם בשנת 1874. לומברוזו טוען שהפושע אינו שייך לגזע האדם בר הדעת (הומו סאפיינס), אלא הוא נסיגה לגזע קדום ופרימיטיבי יותר. בשלב הראשון של עבודתו המדעית, הוא התרכז בגישה האטביסטית לפיה עבריין הוא עבריין מלידה. הוא מונה 18 סימנים/מאפיינים של העבריינים מלידה כמו: סטיה בגודל ובמבנה הגולגולת, חוסר סימטריה בפנים, אף מעוקל או שטוח אצל גנבים ונשרי אצל רוצחים, צורה בלתי נורמלית של השיניים, מבנה בלתי רגיל של העיניים, ואחרים. מאוחר יותר הוא עידן את התאוריה לחמישה סימנים בלבד. ניזכרתי כי קראתי ספר של בוריס אקונין שם מפקח המישטרה עושה שימוש בשיטת למברוזו. בכל אופן קמו לשיטה מתנגדים רבים כמו צארלס גורינג שהוכיחו שהיא לא מבוססת ולא אמינה. השיטה הביולוגית היותר מודרנית והרווחת היא של שלדון וגליק. שלדון בספרו Physique and Character מצביע על שלושה שלבים בהתפתחות העוברית. הוא מסביר את העובדה הביולוגית שמיד אחרי ההפריה מתפתח העובר מצינורית דקה בעלת שלוש שכבות: אנדודרם - ממנה מתפתחת מערכת העיכול, מזודרם-ממנה מתפתחים השלד והשרירים, והאקטודרם – ממנה מתפתחים העור ומערכת העצבים. שלדון מסביר כי מתפתחים שלושה טיפוסים שלהם מאפיינים פיזיולוגיים והתנהגותיים. מירקה בהחלט עונה להגדרת הטיפוס האקטומרפי. ואכן ניתן להבחין בהמון שמות תואר המייחסים לו: "גוף דק וצנום" , שביר ועדין", "עצמות דקות ושבירות", "כתפיים שקועות". גם המאפיינים ההתנהגותיים הצביעו על טיפוס אקטומרפי: "מכונס בעצמו", "סובל מנדודי שינה", "בורח מקהל", "רגיש לרעש". רק דבר אחד היה חסר. על פי שלדון אם הטיפוס האקטומרפי מגיע ממשפחה הרוסה יש סיכוי כי יפתח התנהגות עבריינית. הפרט הפעוט הזה לא התיישב עם התאוריה הביולוגית ואולי זו גם הסיבה שהמסקנה המתבקשת כמעט, הושמטה. מירקה הגיע ממשפחה של חמש נפשות. אביו היה במשך הרבה שנים מנכ"ל עיריית רחובות. אימו מורה ומנהלת מוערכת. אחותו היתה,רופאה כירוגית בקפלן. (עד לרגע שמירקה החליט לחקור את מוחה מקרוב יותר) ואחיו פרסומאי ויועץ מקורב של כמה מפלגות. אלא אם כן מירקה הצעיר עבר התעללות קשה בילדותו שאף אחד עוד לא עלה עליה, אין הסבר ממשי להתנהגותו.
החלטתי לעזוב את הקו הביולוגי ולבדוק את המסקנות לגבי כשירותו הנפשית. כלומר לנסות להבין למה מירקה החמוד לא הוכרז כפסיכופט. שוב חוסר בארועים טראומטיים ומשמעותיים בילדותו שללו את הכיוון הפסיכופטי. עברתי מחדש על כל המאפיינים, בוחנת אותם כאילו זה לא נעשה עשרות פעמים לפני:
1. .אדם ללא מצפון או בעל מצפון לקוי – מירקה בהחלט עומד היטב בהגדרה הזו. אולי זו ההגדרה העקרית שמגדירה אותו כפסיכופט. אף אדם נורמאלי לא היה מסוגל לגייס את השקט ואורך הרוח לבצע מה שמירקה עשה במשך שבוע שלם בביתו המבודד ברחובות.
2. לא סובל מרגשות אשמה – מירקה לא אמר מעולם שהוא מצטער על מעשיו. למעשה מאז שנעצר לא הביע שום רגש. מכרים ואנשי משפחה המומים דיווחו שהם הכירו אותו כאדם מצפוני, רגיש, איכפתי ודואג לזולת. משהו כאן מאוד לא הסתדר לי.
3. מסוגל לשקר בלי לחוש שזה לא בסדר. כאשר הוא אומר דבר שקר גופו לא מגיב כמו כל אדם נורמלי. מערכת העצבים האוטונומית שלו אינה נכנסת לעוררות כמו אדם רגיל. לתופעה זו יש כמה היבטים: א. הוא אינו מגיב פיזית כאשר הוא משקר (אינו מסמיק, רועד, מזיע או עם דופק מואץ), ולכן אין אפשרות לבדוק אותו בפוליגרף ( הפוליגרף בודק את המוליכות החשמלית של העור ואת העוררות הפנימית המתגברים בעת שאדם נורמלי משקר). – מירקה העצור בהחלט ענה על ההגדרה הזו. בדיקת הפוליגרף לא הצליחה לגלות שום הבדל במוליכות החשמלית של עורו. מה שערער מעט את האבחנה הזו היה ש-א. מירקה לא היה שקרן ותמיד, ככל הידוע, אמר אמת גם כשזה לא היה נוח לו. (לאישיות פסיכופטית האמת היא כלי להשגת רצונו). ב. גם בזמן המעצר הוא מעולם לא שיקר. גם במצבים שבהם היה כדאי לו לשקר. אז או שהוא נורא חכם (הוא אומנם כזה) וידע להבחין במלכודות או שהוא.... אולי לא פסיכופט.
4. אין למידת הימנעות- אדם רגיל המקבל עונש מפתח תגובת פחד כשהוא נזכר בעונש. תחושת הפחד מתעוררת עקב תפקודה של מערכת העצבים האוטונומית. פחד זה מונע ממנו מלחזור על ההתנהגות האסורה. כשהוא מצליח בכך הוא מונע מעצמו עונש ויוצר תחושה טובה. כך האדם לומד להימנע מהתנהגויות לא רצויות. הפסיכופט אינו מפתח את תחושת הפחד מפני העונש בגלל התפקוד האחר של מערכת העצבים. אצל מירקה יש מנגנון דומה אבל בהבדל אחד חשוב. הפסיכופט לא ימנע מהתנהגות בגלל הפחד מהעונש. פסיכופט לא מפחד אבל יפעל על פי האינטרסים הכי טובים שלו. למירקה אין פשוט אינטרסים. נראה שלא איכפת לו מכלום ואין בהתנהגות שלו שום סממן לכך שהוא רוצה להשיג משהו.
5. חוסר תכנון לעתיד הרחוק- אינו מפיק לקחים ואינו דוחה סיפוקים. זו אולי הנקודה הכי חזקה לדעתי הקושרת את מירקה עם התנהגות פסיכופטית. אבל לצערי יש שני מירקה. מירקה איש האקדמיה, בעל המישפחה האוהבת, מדען מוערך, עמית מתחשב. לבין צל האדם הכלוא בבידוד. נושא דחיית הסיפוקים והעובדה שהוא עושה את צרכיו היכן שהוא נמצא נדונו לעומק במסקנות.
6. אינו מסוגל לקיים קשר חיובי לאורך זמן – לא מקיים קשר מכל סוג שהו. אין לו כבוד ואהבה כלפי אחרים- נתון שלא הצליחו לבדוק כתוצאה מחוסר התגובתיות המוחלט שהפגין (כמעט וכתבתי בשבי. האם ככה אני חושבת עליו? כמו חיה נדירה בגן חיות). כולם מהווים כלי להשגת מטרותיו האישיות. – לא ברור מהן מטרותיו האישיות ולמה הוא עשה את מה שעשה. כאן למעשה האבחנה מתחילה להתפורר. לא נראה כי מעשיו נועדו על מנת לספק מטרות כל שהן. דווקא חוסר ההבנה של הרופאים לגבי מניעיו היא זו שהוליכה אותם כנראה למסקנה שהוא שפוי.
7. מתנהג בתוקפנות וחש תסכול כל אימת שנאלץ לדחות סיפוק – כאן האבחנה כבר לא תופסת. לא אובחנה אפילו פעם אחת בה הגיב בתוקפנות גם במצבים שהייתה בהם סכנה לחייו ותוקפנות היתה לגיטימית. הסבילות הקטטונית שלו כנראה הכריעה את הכף ופסלה את האפשרות הפסיכופטית ואולי גם הלחץ הציבורי להעמידו למשפט.
8. תמיד בטוח בצדקתו – מעולם לא טען לצידקתו. למעשה אף פעם הוא לא הצדיק את מעשיו. בהתחלה כאשר רופאיו עוד זכו לשיתוף פעולה גם מעולם לא הכחיש את מעשיו.
נאלצתי להרים ידיים ולהסכים עם מסקנות האיבחון הפסיכיאטרי. מירקה לא היה פסיכופט, לפחות לא על פי אמות המידה המיקצועיות המקובלות. אם כן אז מה הוא? הבנתי שלא תיהיה לי ברירה. רק מחקר שטח יכול לאסוף נתונים נוספים על... לא היתה לי מילה מיקצועית או בשפה לתאר את מה שהוא. אולי הוא פשוט מירקופט. סוג התנהגותי סוטה, נדיר, שלא אובחן מעולם. יכולתי לשמוע כבר את פעמוני התהילה מצלצלים. קבעתי פגישה ומיהרתי אל החדר החמוץ כאילו שאני הדרווין החדש. בכניסה שמתי לב שאני שוב לבושה באופן פורבוקטיבי משהו. הסתכלתי על המחשוף העמוק במראה והחלטתי שהרכב מנצח לא מחליפים.
הפעם ביקשתי שהוא כבר יחכה לי בחדר. השארתי אותו כבול לכיסא שעתיים לפני שנכנסתי גם אני בעיכוז קל. הוא הביט בי במבטו הריקני. זהרורים ירוקים התרוצצו בעיניו או שזה רק היה נדמה לי. בכל אופן התייחסתי אל זה כאל סימן טוב. "התגעגעת אלי?" שאלתי אותו בהתרסה לפני שהתישבתי. כרגיל לא היתה שום תגובה בפניו או בהתנהגותו. התחלנו שוב בדו קרב המבטים ושוב הוא הפתיע אותי.
"אני מניח שבמבחני האי. קיו. שלך הם מעל למאה עשרים?"
"מעל מאה ושישים." אמרתי מופתעת מכך שעניתי בכלל ועוד יותר מכיוון שחשתי בשמץ של גאווה בקולי.
"אם תקומי ותלכי עכשיו, ברגע זה. אולי תצליחי להציל את עצמך."
הבטתי בחשש מסביבי. בחנתי בפחד את הכבלים בהם הוא היה כפות לכיסאו. הם נראו תקינים. אבל תמיד בסרטים הרוצח מצליח להשתחרר איכשהו ולזנק. ידעתי ששני הסוהרים מביטים בנו מבחוץ דרך מראה חד כיוונית, אבל מה אם הם לא יספיקו. לפתע קלטתי שאני נמצאת במחיצתו של אחד מהרוצחים האכזריים ביותר בתולדות המדינה. הוא כנראה קרא את פניי.
"אני לא אעשה לך דבר. השהיה במחיצתי היא זו שמסוכנת עבורך."
בנקודה הזו הוא עשה טעות. או שאולי הטעות היתה שלי. גאווה מטומטמת מנעה ממני לקום, ללכת ולא לחזור יותר לעולם. הגאווה על כך שאני ממש מצליחה לתקשר איתו. שאנחנו משוחחים על באמת. ההד העמום של פעמוני התהילה עדיין הדהד באוזני. החלטתי להיות פרובקטיבית. "אם כן היית יכול מה היית עושה לי?" הפעם הוא לא רק הסתכל עליי אלה ממש הביט בי. לרגע חשתי כאילו יש איזו אישיות שמבצבצת מבעד לעיניים החומות. רגע, בפעם שעברה הם היו חומות עם נקודות וכתמים ירוקים. כעת הן נראו לי יותר ירוקות מאשר חומות.
"אם הייתי יכול הייתי מרחם עלייך."
זה הוציא אותי לגמרי משיווי משקלי. ישבתי שם, מולו, חסרת מילים. לא עלה בדעתי פשוט לשאול אותו למה הוא מתכוון. מוחי התחיל לרוץ כמו מנוע בפול גז בניוטרל. חושב על המון אפשרויות וכוונות מבלי להצליח להאחז באף אחת מהן. הדבר האחרון בעולם שרציתי שמישהו ירחם עלי. בטח שלא מירקה הרצחני. אבל רגע, הוא לא אמר שהוא מרחם עלי. רק שאם היה יכול היה מרחם עלי. מה זאת אומרת? שאני לא שווה שירחמו עלי. לא. אולי אי אפשר לרחם עלי. למה אי אפשר? האם כולם לא יכולים או רק מירקה? נכנסתי לסחרור כמו מטוס קרב והרגשתי שעוד רגע אני מתרסקת על הקרקע. על איזה כפתור הוא הצליח ללחוץ שגורם לי להרגיש ככה? ישבנו ככה יתרת הפגישה שכל אחד מאיתנו כנראה לא חושב באמת על כלום. כשנכנסו הסוהרים לחדר כמעט ונשמתי לרווחה. הם החלו בטקס של שחרור הכבלים וכפיתה מחדש. חשתי בשאלה אחת שבוערת בתוכי. שאלה שאולי אסור לי לשאול אבל אני חייבת. הם כמעט כבר היו בפתח ששאלתי אותו.
"מירקה." היתה זו הפעם הראשונה שנקבתי בכינוי החיבה שלו. חשתי שאמרתי אותו בחיבה קצת מוגזמת שאפילו הסוהרים הביטו בי במעין מבט מזועזע. אבל זה הצליח לעצור את שלושתם מול הפתח.
"מה אתה?"
נראה שהוא חושב על השאלה ברצינות. הסוהרים התעוררו ראשונים ומשכו אותו באכזריות לכיוון הפתח.
"מצורע." הוא צעק אלי לפני שהדלת נסגרה מאחוריהם.
© כל הזכויות שמורות לרונן
