התחבטויות הנן מנת חלקי היומיומית ותופסות חלק נכבד ממחשבותי.
רק סביר יהיה להניח אם כן כי באופן טבעי אשמח מאד להסיר חלק ולו הקטן ביותר מן הנטל הזה.
כך החלטתי להתחיל להתפטר מהרגלים ישנים כמו אלה ששמן אמונות תפלות וליישם את התפיסה כי מחשבות מייצרות מציאות. הפסקתי לדפוק על עץ, "לירוק" 7 פעמים כשחתול שחור מתקרב אל מול פני, ובהבנה הזאת התחלתי בנסיונותי להשמיד את כל המחשבות להם נתתי מקום רב מדי בחיי, לעתים מבלי משים, מחשבות מדוכדכות, מדכדכות ומיותרות העושות בתוכי שמות.
צעד קטן ועוד צעד קטן, לא תמיד צולחים הנסיונות בידי, בכל זאת קשה להפטר מהרגלים ישנים, כך או כך אני מבינה, אני בדרך הנכונה ובסופו של דבר ההרגשה מאד טובה.
ולמה כל ההקדמה, כי הסיפור הקטן שהתרחש שלשום בשעות אחר הצהריים המאוחרות במקום עבודתי, החזיר אותי לאותם מקומות אפלים ושנואים, ומטרתי העיקרית, מלבד לכתוב, כמו שאתם יודעים, היא לשתף אתכם ולבקש את דעתכם.
בטרם אתחיל בסיפורי אני חייבת הקדמה נוספת משום שיש לי הרבה מה לומר בנושא:
מדובר בקבצנות, נושא שכולנו חווים בכל מקום אפשרי. הם, הקבצנים למיניהם פושטים כארבה על כל מקום אפשרי. נוקשים על דלת ביתנו, מתקשרים למכשירנו, פוגשים בנו על הכביש בהמתנה לרמזור מתחלף, בבתי-קפה ומסעדות, בתור לבתי-קולנוע, בקניונים ובחנויות כקונים, וכמובן ברחובות העיר כששלטים מעוררי רחמים לצדם והם שוכבים או יושבים, עומדים או ישובים בקידה מסתירת פנים. חלקם נרקומנים, אחרים שתיינים, לחלקם "חסרים כמה ברגים", לחלק אחר, כך הם טוענים, אין מה לאכול או אין במה להאכיל ילדים קטנים, חלקם חולים או כאלה שילדיהם לטענתם חולים, אחרים נכים, יש את אלה המתרימים להכנסת כלה או לנזקקים, את אותם אמני רחוב עם כלי נגינה, את הפסלים האנושיים, האקרובטים וכו' , כולם כולם מקבצי נדבות לסוגיהם וזאת מבלי לקחת בחשבון את כל הכמות העצומה של אגודות, עמותות וישיבות מכל הסוגים והמינים ואת ימי ההתרמה הלאומיים.
אנחנו מורגלים לומר, אם הם פושטים יד, זה לבד מראה את מסכנותם.
רגשות החמלה שאדם חש לעתים מגיעות לרוויה. תרומות, תרומות, תרומות! כמה אפשר?!
יש האומרים כי מראות אלה הינם מֶרְאֶה לפני המדינה ולמצבה, האומנם?!
פעם היתה בושה, היה כבוד. אנשים היו עושים הכל כדי לעזור לעצמם ולא להזדקק ל"טובות" של אחרים, עובדים בשתי עבודות ויותר מבוקר עד ליל. עדיין ישנם כאלה, אך אין ספק כי היום המצב השתנה מאד והסיבות לכך אינן בהכרח מסכנות. כמי שבאה במגע אישי עם אוכלוסיה מאד גדולה, אני מכירה לא מעט אנשים וסיפורים מיד ראשונה ודרכי מחשבה מעוררי שאט-נפש.
אין ספק כי קיימת שכבה, כמו בכל מקום בעולם, של אנשים עשירים כקורח, ולעומתם המוני אנשים הנלחמים עם "השיניים" כדי לשרוד ברמה היומיומית. המצב, בלשון המעטה, אינו קל להרבה מאד אנשים. גם לא לי.
אין צורך להסביר הרבה על חשיבותם של הצדקה וגמילות החסדים, כולנו גדלנו על ברכי הידיעה כי מצווה גדולה מן התורה היא הצדקה, שהרי "על שלושה דברים עומד העולם, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", כשבעיני הדגש הוא על העבודה, או על המשפט הידוע "צדקה תציל ממוות". צדקה מוּנעת מרגשות חמלה בסיסיים, הנתינה לכשעצמה יש בה סיפוק רב במיוחד כאשר היא מגיעה ממעמקי הלב, ואין ספק כי היא תורמת לכולנו. מאידך יש את אותם אנשים החושבים כי אותה צדקה תורמת לקיבוע מעמד העוני וכי הצדקה והחסד האמיתיים הם אלו הדואגים לספק מקומות עבודה לאותם נזקקים, כך שלא יהיו לנטל על החברה, וכבודם העצמי יישמר, דבר חשוב ביותר לכל הדיעות. את דרך החשיבה הזאת, אגב, שמעתי גם בהרצאה מפי הרב זמיר כהן, אדם מרשים בעל ידע רב.
צדקה חייבת לבוא מן הלב וברצון מלא. אם היא נעשית בשל מניפולציות רגשיות, לדעתי לנתינה הזאת אין ערך.
כבעלת עסק המצוי במרכז עיר ופועל כעשר שעות רצופות ביום, חוויותי עם כל הקבוצות המתוארות כפולות ומכופלות. מדי יום נכנסים ויוצאים מחנותי אינספור פושטי יד, קבצנים ומתרימים, לעתים קרובות אותם אנשים נכנסים בהבדלים של יום יומיים והמחשבה שעוברת בי היא, שמא אוציא להם תלוש משכורת?! יש באמתחתי סיפורים לרוב אך לא זה הזמן לספרם, למרות שגם להם חלק נכבד בהרגשה המביאה אותי להתחבטות המדוברת. כבת-אדם, כאמא, באופן טבעי אני חושבת, אני מקוה מאד שכל פעולה חיובית שאני עושה תשפיע טובה על ילדי ומשפחתי, כך לימדו אותי, ועל כן אני רוצה לעשות טוב לאחרים בכל עת שניתן הדבר בידי, אך יחד עם זאת לכל דבר צריך שיהיה גבול!
אני יושבת בחנותי. השעה קרבה לחמש אחר הצהריים ובחוץ החשיכה פושטת. מדי פעם נכנסים לחנות אנשים, שואלים, מודדים, זונחים ולעתים, תודה לאל, קונים. אין עבודה במיוחד ואני מדוכדכת כמו פעמים רבות לאחרונה ומעסיקה את עצמי בעשייה כדי להסיט את המחשבות. מדי פעם נישאות עיני כלפי דלת הכניסה והאנשים המועטים ברחוב.
אני רואה אותה פוסעת אל תוך החנות ופני מתכרכמות, שוב פעם היא!
היא צעירה כבת 30, גבוהה, בריאה וחסונה, לבושה בבגדים פשוטים, חצאית ג'ינס ארוכה וחולצת שרוולים, לכאורה דתיה, אך ללא כיסוי ראש. היא נכנסת אל תוך החנות שלי, מעלה על פניה הבעה עגומה ואומרת: "שלום!" ומוסיפה בניע סנטר "איפה הוא?!". אני מכירה אותה היטב, לעתים קרובות מדי, מספר פעמים בשנה, היא נכנסת לחנות ומבקשת לקבל מתנות חינם עבורה ועבור ילדיה. היא מעוררת בי תרעומת כפולה, שפת גופה מביעה דרשנות. גילה כמחצית מגילי, כל היום, כל יום היא מסתובבת מחנות לחנות ומבקשת כי יתרמו לה ממרכולתם, מנצלת את רגשותיהם, או את הבושה שהם חשים אל מול הלקוחות המצויים באותה שעה בבית העסק, אישה בריאה לחלוטין בגופה ובנפשה אשר בהחלט יכולה וצריכה לצאת לעבודה בדיוק כמוני ולהרויח את לחמה בכבוד. אני 'שמחה' לבשר לה ש"הוא!" לא בנמצא, ש"הוא!" יחזור בערב ומצפה שתאמר תודה ותצא החוצה, אבל לא, היא נשארת לעמוד על מקומה, נועצת בעיני את עיניה החומות ואומרת: "אוי! מה אני אעשה?!". אני כמובן יודעת מה היא רוצה. אני מכירה אותה מזמן. פעם אפילו שוחחתי אתה בהמתנה לאוטובוס מבלי שכנראה זכרה את פני. אני לא אוהבת שהיא באה לכאן, יותר מכך, זה נורא מכעיס אותי! אני מחזירה לה מבט תקיף וחוזרת ואומרת: "מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך, רק "הוא" זה שמחליט כאן החלטות כאלה". היא משחררת מפיה "אוף" ארוך וקולני לחלל האויר ומוסיפה לקינוח כמה צ'וּ. צ'וּ הוא אותו קול שיוצא מן הפה בעקבות תנועת הלשון הנצמדת לחיך ולשיניים ומשמיעה מין קול שכזה המורה על חוסר שביעות רצון, או לחילופין הצליל המקביל ללא, מה שמזכיר לי את המורה אסתר בכיתה א' נוזפת בנו ואומרת: "אין מילה כזו בעברית צ'וּ". אני מתעצבנת, אינני רוצה ואינני מתכוונת חלילה לפגוע בה למרות רגשותי ואני ממשיכה לשתוק ולהמתין כי תעזוב את החנות, אך היא ממשיכה לעמוד מולי באותה הבעה ואומרת: "אולי תתקשרי אליו?", "אי-אפשר, אני עונה לה, הוא בפגישה ואני לא יכולה להפריע לו, תחזרי בעוד כשעה וחצי בערך, הוא יהיה כאן", אני יודעת בוודאות שהוא ייתן לה גם אם זה בניגוד לדעתי כי לבו רך תמיד ובכל זאת, "אבל אני צריכה נעליים, היא מוסיפה, אולי בכל זאת תתקשרי אליו", סבלנותי פוקעת ואני אומרת שוב וממתנת את קולי, "סליחה, את לא מבינה?! אמרתי לך, תחזרי בעוד שעה וחצי", "אני לא יכולה", היא מחזירה וממשיכה לעמוד מולי.
סוף סוף היא עוזבת את החנות, בידיים ריקות, אך את מקומה תופסות המחשבות ונכנסים לראשי חששות, אולי עשיתי טעות, אולי הייתי צריכה לתת לה נעליים, אולי היתה זו שעת מבחן נוספת משמיים, אולי בגלל שלא עזרתי לה תיגרם פגיעה לפרנסה, אני מרגישה נורא רע, ההרגשה מתפשטת לי בכל הגוף ומעיקה ואני נורא כעוסה, מעלה צידוקים למעשי, כן, זה בסדר, למה את צריכה ויכולה בגילך לעבוד כל קשה ואילו היא עושה כרצונה, חיה על חשבון אחרים, אבל זה לא משנה לי את ההרגשה, וכך שעה ארוכה אני דשה בראש ומדוכדכת עד בלי די. אני מתביישת במעשי ובכל זאת מתקשרת לאיציק ומספרת לו על הביקור הנוכחי, "מה?! הוא אומר בפתיעה, אבל רק לפני פחות מחודש נתתי לה נעליים", באנחה גדולה וצדקנית אני אומרת לו, אתה רואה מה זה, ככה זה שאתה מרגיל בכזו קלות!".
זהו. זה כל הסיפור. המחשבות עדיין לא עוזבות אותי, אותן התהיות, אותן המחשבות מטרידות אותי שוב ושוב אף על פי ולמרות המחשבות שמנגד.
מה דעתכם?!
תודה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
