שתיקה

שתיקה    / משה רפאל אזובי

בסוף היום הארוך בתחנה לה הוא מחכה

על ספסל ישוב עם עוד אנשים הרבה

רובם מריחים ריחות של שוק עבודה  של יום ארוך

לעתים עצבניים נאנחים מקללים בלי רוך

לשמאל מבטו מדי פעם מופנה אם יגיע העוד ישתהה

זה לשמאלה זע בחוסר נוחות וזה מימינו עליו משתאה

לבסוף הוא מגיע והיא חבוטה וסתורה ממנו יורדת

עם סלים בשתי ידיים עייפה וקצת מתנדנדת

שלום הם אומרים בניד ראש קטן כמובן מאליו

הוא נוטל את סליה היא זוקפת קומה קצת עכשיו  

צועדים אל דירת חלומותיהם בשיכון אפור

נשארו מעטים ותיקים, חדשים  למכביר וגם קור  

עייפים מהדרך החיים המכשולים

את צעדי השיבה אלי קומה גימל מעלים

כואבים את המשקל של בדידות וילדים עוזבים

כואבים המשא של החיים הילדים מרחוק אוהבים

בשתיקה נכנסים אלי דירת חלומותיהם הישנה

פעם שלטו כאן הרעש ההמולה פעם זו הייתה קטנטנה

השתיקה מדגישה את גרירת הרגליים 

מדחיקה מעצימה הבדלים של יום ויומיים 

מתיישבים לבסוף על ספת העור המתפוררת

אוחזים בכוס תה בוהים בתוכנית של דברת

זו את האוויר ממלאה בדיבור וצחוק

זה הצחוק היחיד שנכנס אלי בית כחוק

כל הזכויות שמורות © למשה  ר. אזובי