קולות הקרב נדמו. שקט מוזר השתרר אחרי המולת הלחימה, מופר מדי פעם על ידי אנקות הגוססים והפצועים. חיילי המלך המנצח, המלך האדום, שלא נפצעו או שסבלו מפגיעות קלות בלבד, הסתובבו בין הפצועים של האויב ושפדו בכידוניהם את הנותרים בחיים. רק מתי מעט מצבאו של המלך הכחול שרדו, אלה שהצליחו לנוס משדה הקטל כשהקרב כבר הוכרע, ומספר אבירים וביניהם המלך הכחול עצמו שנלקחו בשבי. רכוש רב, אדמות וארמונות יעברו בקרוב ידיים, כופר פדוי שבויים אצילים ורבי ייחוס שהמלך האדום חס על חייהם למטרה הזאת.
בפאתי השדה מתחת לשורת עצים טופלו הפצועים של הצבא המנצח. רופאי המלך ונשים מהפמליה שמזדנבת דרך קבע אחרי הלוחמים, המשמשות בשעת הצורך גם כאחיות רחמניות בנוסף לשאר תפקידיהן כמבשלות, כובסות וזונות עבור החיילים, הגישו עזרה ראשונה לפצועים, ניקו וחבשו חתכים או העניקו נחמה אחרונה לגוססים.
פייר הוריד את קסדתו וניגב את מצחו המיוזע. תר בעיניו אחר לוסיין וראה אותו יושב בצילו של אחד העצים. הוא ניגש, התיישב לידו וסקר את התחבושת שעטרה את ידו.
"כואב מאד?" שאל.
"או, זה כלום, זה רק חתך, אל תדאג " ענה חברו בחיוך מעודד.
הוא נפצע ממש לקראת סוף הקרב; אחד הפצועים של האויב ששכב על הקרקע, תקע בידו את פגיונו לפני שפייר קפץ וחיסל אותו.
הם נהיו חברים מהיום הראשון שהכירו לפני למעלה משנה כששניהם הצטרפו לצבאו של המלך האדום. הייתה משיכה מיידית בין שני הבחורים הצעירים, שניהם בעלי קומה ובנויים לתלפיות, רק שפייר שחור תלתלים ומחוספס למראה ואילו לוסיין - שערותיו משי זהוב נופלות על כתפיו, ארשת פניו ענוגה ועיניו הכחולות חולמניות. אחוות אחים נולדה ביניהם תוך קרבות עקובים מדם, הם לחמו שכם אל שכם ושמרו איש על רעהו , ולא אחת אף הצילו אחד את השני ממוות בטוח, עוד זוג עיניים שיכול לראות את הסכנה ולהתריע או להתערב בשעת הצורך. גם היום פייר היה שם כשלוסיין נקלע לסכנה וחיסל את האויב שהפתיע את חברו. ואף פייר חב את חייו ללוסיין שהציל אותו מפגיעת חרב שהונפה אל צווארו באותו קרב ליד הנהר.
נשמעה תרועת חצוצרות רמה והמלך ופמלייתו הופיעו במקום מוקפים דגלים צבעוניים של הממלכה המונפים בגאון בידי נושאיהם. הלוחמים התקבצו מסביב, ומלכם פתח בנאום הניצחון וחלק דברי שבח והלל ללוחמיו האמיצים. לסיום הודיע:
"כעת חיזרו כולכם למחנה למנוחה והתרעננות. משתה גדול צפוי לכם שם עם רדת החשיכה, הנשים כבר מבשלות במרץ. וכמובן, היין ישפך היום כמים, מהמובחר שבמובחר שבמרתפי. תמו הקרבות, הבסנו את כל אויבינו. מחר תקבלו את תגמולכם ביד נדיבה ותשובו לבתיכם, ליקיריכם שהשארתם שם. דרך צלחה ויהא האל בעזרכם."
המשתה נערך עם רדת החשיכה והיה כיד המלך: עופות וחזירונים הסתובבו על שיפודי ברזל מעל הלהבות ונצלו באיטיות, קדרות ענק של ירקות התבשלו על המדורות ופירות טריים הובאו מן הכפר הסמוך. כדי יין הועברו מיד ליד בין החיילים והעלו את מצב הרוח, שלמרות הניצחון המזהיר לא היה שלם: הם איבדו חברים יקרים בקרב וכמה נפטרו מפצעיהם בשעות האחרונות או שעדיין נאבקו על חייהם.
בתום הארוחה,המלך ופמלייתו עזבו את שולחנם, ומאוחר יותר גם החיילים החלו להתפזר. לוסיין ופייר צעדו יחדיו לכוון האוהלים. כמו פעמים רבות במהלך השנה הזו, ניסה פייר לשכנע את לוסיין לבוא איתו לאוהלי הנשים:
"לפחות היום, בערב האחרון שלנו כאן, תטעם טעם אישה. לא תגרע דבר מהיפהפייה שלך בבית אם יהיה לך קצת ניסיון, להיפך, תעשה אותה הרבה יותר מאושרת במיטה אחרי שתשא אותה לאישה, אם תדע מה לעשות שם."
לוסיין סירב כדרכו וחברו משך בכתפיו והלך. הוא לעג להתעקשותו להיכנס בתול למיטת כלולותיו, גבר כמוהו שידע נשים אין ספור מאז מלאו לו 15 לא יכול להבין את סגפנותו של חברו. אך לוסיין היה מאורס כבר שלוש שנים ונשבע לשמור עצמו טהור עבור זו שאהב, ופייר טרם ידע אהבה מהי. או כפי שהוא עצמו נהג לומר, ידע כל פעם אהובה אחרת .
עם עלות השחר, פייר חזר לאוהל שחלק עם חברו. את הלילה הוא בילה בזרועותיה של קלודט, אותה כפריה סמוקת לחיים ונדיבת דדים, והוא נרדם על מצעה מסופק. כשנכנס, שמע את חברו מדבר אליו, ורק משהתקרב הבין שהוא מדמדם. הניח את ידו על מצחו ונוכח שחומו עלה. שכב מודאג על מצעו, מוקדם מדי מכדי להזעיק את הרופא, כל המחנה שרוי עדיין בשינה.
בבוקר הביא את הרופא וזה בדק את הפצע של לוסיין,מרח עליו מרקחת כלשהי, החליף תחבושת ונתן לו שיקוי להורדת החום. בהמשך הבוקר מצבו הוטב במקצת, אך חומו לא ירד לגמרי.
"אתה לא במצב לרכב בגפך", אמר לו, "אני מביא אותך הביתה. אין מה להתווכח", הוסיף לאחר שראה את מבטו הנבוך של חברו, "אני לא אתן לך למות לבדך בדרך מחולשה".
הם יצאו לדרכם רכובים על סוסיהם לאחר שקיבלו את כספם והצטיידו במזון, משקה ואף בשיקויים עבור הפצוע. יומיים רכיבה לפניהם עד לביתו של לוסיין, ואם הפציעה תעכבם, אולי אף יותר. לוסיין היה חלש למדי והתקדמותם הייתה איטית. הם עצרו למנוחה לעתים מזומנות ופייר טיפל בפצע של חברו. הוא גם דאג שיאכל וישתה כדי לשמור על כוחותיו.
בלילה הראשון לנו מכורבלים בשמיכותיהם בקרחת יער ליד מדורה מבוערת, לאחר שסעדו ליבם בלחם, חריץ גבינה קשה ונתח חזיר מעושן. הם אף שתו מן היין שפייר דאג למלא בו את אחת מעורות הכבשים ששמשה לנשיאת נוזלים. שכבו זה ליד זה, עיניהם בשמיים זרועי הכוכבים שמעל. לוסיין סיפר לחברו, בפעם המי יודע כמה, על לואיז. היה נרגש וקודח, גם מחום שהתגבר לקראת הערב וגם מהציפייה למפגש הקרוב עם ארוסתו שלא ראה מזה שנה. אך הוא ידע שהיא עדיין מחכה לו, לבו הרגיש זאת. הוא מישש את הטבעת שהעניקה לו לפני צאתו לקרבות ושלא משה מהזרת שלו מאז. קולו היה מלא חום כשדיבר:
" פייר, אין לך מושג מה עושה אהבה אמיתית לבן אדם; זה אושר עילאי, זו הרגשה שכל העולם שלך, שאתה כל יכול... אחי היקר, אני מאד מקווה שגם אתה תחווה אהבה כזאת, שתמצא את האחת שתגרום לך להרגיש ככה, שתצליח לביית אותך..."
פייר צחק: "כמובן, כמובן, גם אני מקווה שפעם זה יקרה. אך עד אז אני מתכוון להתהולל כמה שיותר, לכבוש נשים רבות ככל שאצליח. מה לעשות לוסיין, אנחנו שונים בעניין זה."
"חשבתי על משהו מקודם, יש לי רעיון. כוון שאתה מתלווה אלי, הרי לא אתן לך לעזוב מייד. תישאר אצלנו קצת. ללואיז יש חברת נפש, מדלן, נערה יפה ואצילית, אני מכיר אותה היטב, מאז שהכרתי את אהובתי. אני חושב שהיא תימצא חן בעיניך, היא נפש טהורה של ממש, כמו לואיז. נזמין גם אותה לביתי, נעשה הכרה ביניכם. מי יודע, אולי יצמח סיפור אהבה. אולי אפילו נארגן חתונה כפולה..." פייר נכנס לדבריו:
" לאט, לאט, בחורי היקר, מרגישים שאתה קודח. כבר מצאת לי אישה, כבר אתה מחתן אותי, אתה מת לשים עול על צווארי..."
"לא, אך חשבתי ש..." התחיל לוסיין, אך פייר הפסיק אותו:
"אני יודע שכוונותיך טובות, אחי. טוב, עוד נראה, עוד נראה..."
הם הגיעו לביתו של לוסיין לקראת הדמדומים ביום השלישי לרכיבה. מצבו של לוסיין הורע, חומו האמיר. הובל מיד לחדרו ורופא הובא אליו בדחיפות. הוא הולעט בסמים ודמדם והתעורר חליפות. אימו לא משה ממיטתו.
פייר סייר בינתיים בטירה של המשפחה. לוסיין דיבר על הבית, אך זה היה מאד לא מדוייק. הוא עצמו גר בבית, בית כפרי נח ומרווח למדי של בעל אדמות אמיד, אך לוסיין גר בטירה, מוקף באוצרות ובאין ספור משרתים. הוא התרשם מהוריו, זוג ברונים אצילים למראה, שהיו מוקירי תודה לחבר של בנם שהביא אותו הביתה, ויצאו מגדרם להנעים את שהותו.
למחרת, מצבו של לוסיין השתפר במקצת. לואיז הופיעה בטירה לאחר שנשלחה לה הודעה על הגעתו. פייר הספיק לעשות הכרה קצרה עמה, לפני שמיהרה למיטת אהוב ליבה. היא נשארה שם שעה ארוכה ופייר לא נכנס לחדר של חברו על מנת לא להפריע לאיחודם של האוהבים. הוא הסתובב ברחבי שטירה ובגן שהקיף אותה, מהורהר. מראה של לואיז הכה אותו בתדהמה. הוא ציפה לנערה צעירה ויפת מראה כפי שלוסיין ציין פעם אחר פעם, אך לואיז הייתה הרבה יותר מזה: אישה בעלת גוף מהמהם הנוטפת חושניות, פרי בשל שרק מחכה שיקטפוהו. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על אותן שפתיים מלאות ואדומות שנוצרו לנשיקות ועל השדיים הבשלים שמסתמנים דרך מחשוף שמלתה. הוא הרגיש בתשוקתו המתעוררת שמותחת את קידמת מכנסיו ובוש בעצמו. "היא האישה של לוסיין, אסור לי לשכוח זאת!" חזר שוב ושוב על המשפט עד שנרגע.
לואיז נשארה בטירה לסעוד את לוסיין ופייר השתדל לא להיתקל בה. כשנפגשו במקרה והיא דברה אליו מתוך ידידות והכרת תודה, נבוך ונסוג במהרה. רק בשעת הארוחות בחברת הוריו של חברו או כשישבו יחד ליד מיטתו, הרגיש בטחון לשוחח איתה במקצת, וגם אז לא הִרְבָה להסתכל לעברה.
ביום השלישי מאז הגעתם לטירה קם לוסיין ממיטת חוליו והצטרף לשולחן המשפחה. החום נעלם לחלוטין ובידו חל שיפור ניכר, הדלקת נסוגה והיד חזרה לצבעה ומימדיה הטבעיים.
לאחר הארוחה, מצא פייר שעת כושר והודיע לחברו שכעת, משהשתפר מצבו והוא בדרך להחלמה, הוא חוזר לביתו. "עכשיו, שאני רגוע שלא תמות לי, אני חוזר הביתה. אני משאיר אותך הידיים טובות" קרץ לעברו.
לוסיין הזדעק:
"אתה לא הולך לשום מקום! הוריי מתכננים לכבודך נשף גדול לסוף השבוע, כל האצולה מהסביבה הוזמנה וגם אתה יודע מי, מדלן תהיה כאן עם הוריה, הרי אמרתי לך שאני לא מרים ידיים למצוא לך אישה טובה!"
פייר ניסה להתחמק בתואנה שגם הוא מתגעגע לביתו, להוריו, אך לוסיין לא רצה לשמוע.
"עוד ימים מספר לא יהרגו אותך. וחוץ מזה, יש לי טענה אליך. לואיז מתלוננת שאתה מתחמק ממנה, בקושי מחליף איתה מילה. היא קיבלה את הרושם שאתה מסתייג ממנה, כאילו היא לא מספיק טובה בשבילי... "
פייר מחה: "מה פתאום, היא נראית על הכיפאק בשבילך, לא חשבתי..."
" "אמרתי לה זאת; יכאב לי מאד אם שני האנשים שאני הכי אוהב בעולם לא יסתדרו ביניהם. אז אין כבר ויכוח, אתה נשאר ודי!"
ופייר נשאר...
הפרק האחרון יוכנס בקרוב
