אברהם / בעקבות משה של יאנוש קורצ'ק - חלק ג'

אברהם / יהושע רוזנברג

בעקבות "משה" שליאנוש קורצ'ק

http://www.education.gov.il/tochniyot_limudim/mikra_mamad/download/article_13_1.rtf

את סיפור עקדת יצחק פותחת התורה בדברי הרגעה.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

"דע לך הקורא", אומרת התורה, "רק ניסיון לפניך. לא באמת יקריב אברהם את בנו לעולה". הקרבת ילדים היא תוֹעֲבַת ה'. מעתה אני יכול להמשיך לקרוא ואיני חרד עוד לגורלו של יצחק. 

שאלתי את מורתי: לשם מה ה' – הכול יודע – ינסה אדם? ה' היודע את כל מחשבותינו ומעשינו, היודע עתידות, לשם מה ניסה את אברהם? ה' הרי ידע האם יעמוד אברהם בניסיונו אם לא, אם כן מה צורך בכל הייסורים הללו?

אמרה לי המורה: שאלה גדולה שאלת. הרבה תשובות נתנו חכמים לשאלה זו. אנסה לתת לך תשובה שתתקבל אולי עכשיו על דעתך. בשנים הבאות תלמד תשובות נוספות.

כולם יודעים שאתה ילד טוב. הוריך יודעים שאם יבקשו ממך לעשות משהו שהוא "כיבוד אב ואם" אתה בלא ספק תעשה בחפץ לב. אבל אם הם לא יניחו לך לעשות, האם תוכל לומר שקיימת מצוות כיבוד אב ואם? האם מגיע לך שכר עבור הידיעה שאתה מסוגל לעשות מעשים טובים אבל אינך עושה? 

למי אנחנו רשאים לקרוא 'גנב' למי שיודע לגנוב או למי שגונב בפועל?

ה' רצה לתת שכר לאברהם על אמונתו. הוא ידע שאברהם מאמין. אבל כדי לקבל שכר על אברהם לעשות מעשה. להיות ראוי לטוב שה' רוצה להעניק לו. ה' מביא אותו לעשות מעשה שיוכיח את אהבת ה' שבו. את אמונתו המלאה. ה' רצה שבאמצעות מעשיו יהיה אברהם לבעל ניסיון. למען אברהם הניסיון לא כדי שה' ידע.

יש פסוק האומר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן". ה' מנסה רק את אלה היכולים לעמוד בניסיון. במדרש משלו משל. יוצר כלי חרס רוצה לשכנע אנשים לקנות את סחורתו. הוא לוקח כלים שיצר ומקיש עליהם כדי להראות שאינם שבירים. הוא "מנסה" את הכלים. באילו כלים יבחר בחלשים או בחזקים?

"היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם, ומי הוא בודק בקנקנים יפים אפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים, כך אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים".

ה' פנה אל אברהם ואמר אֵלָיו: אַבְרָהָם! השיב אברהם: "הִנֵּנִי"! אני מוכן תמיד למלא את מצוות        א-לקיי.

אמר לו ה': "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" - 

קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני.

ואני שואל: מדוע לא אמר לו ה' מיד: "קַח נָא אֶת יִצְחָק "?

אולי לא רצה ה' להפיל פתאום את המצווה עליו. הדבר עלול לפגוע יותר מדי באברהם האוהב את בנו יחידו. ה' ידע שאברהם הוא אב אוהב מאד. "אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". אולי תתבלבל דעתו אם ישמע את הציווי בבת אחת.

"וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

אני מדקדק בכתוב ושם לב שה' לא אמר לאברהם: "שחטהו", אלא רק: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". לא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו.

ומה ענה אברהם לה' כשאמר לו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ"?

אני מחפש בפרק, ונוכח שאין תשובה. אברהם אינו משיב. נעתקו המילים מפיו. אברהם אינו מדבר.

אברהם עושה! אהבתו לבנו יחידו אינה מעכבת אותו מלשמוע בקול ה'.

 "וַיַּשְׁכֵּם … וַיַּחֲבֹשׁ … וַיִּקַּח … וַיְבַקַּע … וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ..."  בין המילים אפשר ממש לשמוע את השתיקה.

התורה אינה מספרת לנו מה היו מחשבותיו של אברהם, מה הרהר, ההיו לו ספקות. התורה רק מספרת שעשה הכול  מיד.  וַיַּשְׁכֵּם - נזדרז למצווה.

אילו הייתי במקומו הייתי מתווכח עם ה'. הייתי אומר לאבי שבשמים:

הרי הבטחת לי "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", הרי אמרת: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו". הלא הִשְׁמַעְתָּ: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת".

הייתי אומר: הרי צווית אותנו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" ואיך אפשר עכשיו לבקש: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה".

הייתי חושב: לא ייתכן שאדון כל העולם משנה את דעתו.

הייתי אומר אל הא-לקים: איך אתה א-ל רחום וחנון, משטה בי. בדרך פלא עשית את הבלתי-אפשרי למציאות, ועתה הופך אתה את המציאות לדמיון. ברגע אחד אתה מצווה להרוס מאה שנים של ציפייה נאמנה, וימי שמחה קצרים אחרי התגשמות האמונה! קח נא אתה את יצחק וידי לא תהא בו. 

הייתי שואל את בורא עולם:  איך יתכן לשחוט ילד שלא חטא?

אני בטוח שאבא שלי לא היה עומד בניסיון. אני לא מכיר אבות שהיו עומדים בניסיון. אבות היו מעדיפים למות בעצמם מאשר ייקחו מהם את ילדם. אבות אחרים היו בוכים ואומרים: "בְּנִי בְנִי, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ בְּנִי בְנִי".

אבל אברהם האמין בה' מעל כל דבר אחר. אברהם הוא איש האמונה. אברהם מלמד אותנו אמונה מהי.

אברהם השכים בבוקר, חבש את חמורו לקח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

איני יודע בן כמה היה יצחק כשלקחו אביו אל העקדה. יש האומרים שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים. שהרי מיד אחרי סיפור העקדה מספרת התורה על מות שרה. אם הסיפורים באמת התרחשו ברצף,  שרה מתה בת 127, ויצחק נולד כאשר הייתה שרה בת תשעים שנה ואם כן יצחק היה גבר בן שלשים ושבע שנים.

אבל אני חושב שאין זה נכון. אם באמת יצחק היה כה בוגר, הרי שהשכר על העקדה מגיע לו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה ואין בכתוב מאומה על יצחק. ה' מדבר בעקבות העקדה עם אברהם ואומר לו: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" "... כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי."

חברים אומרים לי אולי היה בן חמש שנים? ואני חושב שגם זה לא יתכן, שהר כתוב: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ". האם ילד בן חמש יכול לשאת על גבו עצי עולה?

על דעתי מתקבל שהיה בערך בן שלוש עשרה. שהתקרב לגיל מצוות. אברהם עקד אותו למרות שלא רצה. אולי אפילו התנגד. לכן כאשר שאל יצחק בדרך: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" לא גילה לו אביו את האמת ורק אמר: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". אם היה מגלה לו את הסוד אולי היה בורח. אילו אמר לו אתה העולה, יתכן היה שיברח.

שלושה ימים הולכים האב האוהב אברהם ובנו האהוב יצחק ושני הנערים וחמור עמם. התורה אינה מגלה לנו מה אמרו זה לזה, על מה שוחחו, היכן עברו, את מי פגשו, היכן לנו. התורה משאירה זאת כסודם של אברהם ויצחק.

ואני סקרן לדעת: הנרדם אברהם או נדדה עליו שנתו? אני חושב שיצחק שלא ידע את הסוד נהנה מאד מן הטיול עם אביו. כל השנים היה אבא עסוק. לא היה לו פנאי לצאת לטיול. והנה עתה טיול לארץ המוריה. אברהם אינו יודע היכן יהיה סופה של הדרך. ה' אמר לו: "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

אברהם ממתין לאות.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

איך ידע אברהם כי זה המקום? איך סימן ה' לאברהם כי כאן עליו להקים את המזבח?

התורה אינה מגלה לנו. אבל אברהם ידע.

אמר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם".

לקח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה שם עַל יִצְחָק בְּנוֹ לקח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

עתה, משהולכים האב ובנו יחדיו, ללא הנערים מספרת לנו התורה על שיחה אחת בניהם:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: "אָבִי"!

וַיֹּאמֶר [אַבְרָהָם]: "הִנֶּנִּי בְנִי".

וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה"?

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם:  "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי".

 וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

אני חושב שיצחק הילד הפיקח והחכם שם לב שאביו מתחמק מלתת לו תשובה. ודאי שם לב גם בצליל קולו המהסס. אף על פי כן הולכים האב והבן יחדיו.וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

התורה כותבת:"וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" גם לפני השיחהוגם לאחריה.

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. 

וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ

וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים

וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ

וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

אני שם לב כמה פעולות עשה אברהם לפני שלקח את המאכלת. נראה שניסה לעכב ככל האפשר את המעשה. כי רצה להישאר עם בנו אהובו עוד כמה רגעים.

רק עכשיו משגילה אברהם בפועל את הסכמתו להקריב את כל עתידו, לוותר על כל ההבטחות, לשחוט את בנו יחידו אשר אהב, רק עכשיו מגלה לו ה' שאינו חפץ בקרבן כזה. יצחק חייב לחיות. אם יועלה יצחק לקרבן לא יוכל לעבוד את הבורא. לא יוכל לשמור דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אם יישחט יצחק יֵחָסֵךְ מאת ה'.

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם.

 וַיֹּאמֶר: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם"!

 וַיֹּאמֶר [אַבְרָהָם]: הִנֵּנִי!

וַיֹּאמֶר [מַלְאַךְ ה']: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה!

כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה.

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם.

וַיֹּאמֶר: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

ביום הזיכרון ראיתי בטלוויזיה שיחות עם הורים שכולים. המנחה דבר על "עקדה". הוא אמר שההורים, שחינכו את ילדיהם להיות חיילים נאמנים וּמְגִנֵּי ארצנו בחירוף נפש כאילו "עקדו" את בניהם על מזבח המולדת.

עכשיו, אחרי שקראתי שוב את הסיפור בתורה אני חושב שזהו שימוש לא נכון ומסולף.

הנלחם למען ארצו להגנת עצמו, משפחתו, עמו וארץ הקודש (שזכינו לה אחר שנות הגלות הארוכות) יודע יפה את הסיבות להליכתו. הוא מוכן להקריב את עצמו כדי להגן על כל היקר לו.

אברהם אבינו נצטווה ציווי, שלא ידע את פשרו, שלא היה להגנה, לא להצלה, ולא לקיום האומה.

להפך. הציווי לאברהם בא לביטול כל ההבטחות, שניתנו לו על קיום זרעו, ואף-על-פי-כן הלך ועשה מפני שה' ציווה. אברהם לא קווה לגמול. לא ציפה לשכר על מעשהו, כי מה גמול יהיה לאחר עקדת בנו? אברהם לא עשה את מעשהו מפני שחשש מעונש, כי מה העונש ומה הרעה שיהיו נוראים מעקדת בנו? אברהם עשה הכול מאמונה שלמה.

***  ***  ***

אני קורא ומפעיל את מחשבותיי. אני משחרר את הרהוריי, שולח את דמיוני ומצווה עליו, כי יעוף מעל ים השנים, מעל מאות השנים אשר עברו, כי ירוץ מעל אלף שנים ואלף שנים, כי ירוץ לעולם אשר לא ידעתי.

וכן תקרא גם אתה ידידי גם בין השורות, כן תשלח גם אתה, חברי הקורא, את דמיונך לארץ כנען, אל ארץ האבות, לבית אברהם ושרה, לאוהל אבינו ואמנו, כי יביט דמיונך ויקשיב, וישמע – וידעת.