היא הייתה בדרך לרציף הרכבת כשראתה אותו קרב בצעדים
שמזכירים צעדי חתול, מסתכל לתוך עיניה עם חיוך קטן, וממשיך
לתוך אולם הנוסעים.
יום ראשון של חופשת השחרור. קצת אבודה. בוקר אפור, מעורפל.
ידעה שבקרוב יהיה עליה להחליט מה הדבר הבא שתעשה בחייה.
אחותה התגוררה בפתח תקווה ולשם היו מועדות פניה לשבוע הקרוב.
הכרוז הודיע על כניסת הרכבת לתל אביב, תנועת נוסעים גדולה החלה
לכיוון דלתות הרכבת. לבושה בג'ינס וחולצה לבנה, תיק גב תלוי על
כתפה האחת, התקדמה לקרון הקרוב, במאסף, ומצאה עצמה ישובה לצד
משפחה עמוסת תיקים וילדים.
הרכבת יצאה לדרכה משמיעה צפירת פרידה, נוף הבתים התחלף
לכחול של ים ושמים ובתוכה, תחושת צפייה מעורבת בחשש של התחלות.
שקועה במחשבות, לא שמה לב איך שכניה לתא פתחו בסעודה הגדולה
ואיך ממש מולה התיישב אותו בחור, ובעיניו, אותו חיוך קטן של מי
שמצא את אשר חיפש. נבוכה מנוכחותו, ניסתה שלא להישיר מבטה.
"להביא לך משהו לשתות"? שאל בשקט. "תודה לא". מלמלה בהפתעה.
הוא חזר עם שני בקבוקי שתייה והניח אחד בידה.
"איש הסנדוויצ'ים" חלף בין הנוסעים, מתאים עצמו לקצב תנודות
הרכבת. הם החליפו ביניהם משפטים קטועים ומבטים מחייכים
למראה הילדים שקיפצו סביבם והוריהם שגערו בהם "שלא להפריע".
אם המשפחה עקבה כדרך אגב וכדרך נשים אחר הדיאלוג שנרקם
למולה ובתא השכן, ישבה קבוצה ירוקה של טירונים שסיפרה סיפורים
על התחלה אחרת.
באווירת הקרנבל, בבועה האינטימית שלהם, נעמה לה המידה הנכונה
בה נגע במרחב הפרטי שלה. אף לא מילה אחת שגרמה לה לאי נוחות.
המציאות שבה כאשר בתיה של תל אביב הציצו מבעד לחלונות וקולו
של הכרוז הודיע "הרכבת תיכנס מיד לתחנת תל אביב מרכז".
ביציאה מהקרון, הוא נתן לה לעבור לפניו, מגונן עליה מפני
הנוסעים שקצה סבלנותם מלחכות בתור. משם צעדו זה לצד זה
לתחנת האוטובוס הנוסע לפתח תקווה.
"תרצי שניפגש באחד הערבים" שאל כשהגיעו לתחנה. "לא חושבת"
ענתה חלושות מבלי לחשוב פעמיים.
להפתעתה, הוא לא שאל פעם נוספת, נפרד ממנה לשלום, חצה את
הכביש בדילוג מעל גדר הפרדה גבוהה, מבלי להעיף מבט לוודא שראתה
את הכישורים שזה עתה הפגין.
כעבור שבוע, שוב בתחנת הרכבת, בדרכה הביתה, קרבה לאשנב הכרטיסים,
ושם הוא עמד. כשהרים את עיניו וראה אותה בקצה התור, חייך את
חיוכו הקטן, מופתע, מתקשה להסתיר את שמחתו. בראשה חלפו
מחשבות על סיפורי גורל מוזרים.
הפעם, צעדו יחד לתוך הרכבת. שעת צהרים, הקרון היה כמעט ריק,
והוא שאל סוף סוף לשמה.
מלבד הפרעה של הכרטיסן שניקב פעמיים את שיחתם, לא הפסיקו
לשוחח, היא על קורותיה בצבא, והוא על עבודתו. לא היה ביניהם
אף לא רגע אחד של מבוכה.
"מתי אוכל לראות אותך שוב?" שאל כשהגיעו לתחנה הסופית.
מתקשה למצוא את המילים, הנידה בראשה לשלילה. אחרי רגע
של שתיקה, הוא הושיט את ידו, לחץ את ידה ארוכות מבלי להראות
סימנים של כעס או אכזבה והלך.
היא לעומת זאת, כשצעדה בשביל לביתה, הרגישה שהיא נוזפת בעצמה.
לא הבינה מה גרם לה לסרב לו שוב. בתוכה ניקרה תחושה של אולי
החמצה.
חודשים אחר כך, יום שישי בצהרים, בדרכה לתחנת המוניות,
נפל מבטה על ערמת העיתונים בקיוסק הסמוך. לא היה לה ספק לגבי
הבחור שכיכב בכתבת השער. עם העיתון בידה, צנחה לתוך הספסל הקרוב,
"משפחות הפשע מחפשות אחר המודיע המשטרתי..."
המומה מכול מילה כתובה, מנסה לחבר את הסיפורים ששמעה לאורך
כל הדרך מתל אביב עם העובדות שלפניה והכול התחוור לה לסיפור
אחד שלם.
"יודעת מי זה זה?" שאל בעל הקיוסק בידענות.
"לא" השיבה "לא ממש".*
