הגיע הזמן שאני אחזיר טובה לטבע אז אספתי את כל בקבוקי הפלסטיק שהתעצלתי לזרוק עד עכשיו לתוך שקית ויצאתי החוצה לעבר מתקן המחזור. אחרי שתם הטקס קיבלתי את אות הערכה האישי שלי וטפיחה על השכם מפעיל ירוק. חשבתי לעצמי שאם אני כבר בחוץ אז למה לא לעשות טיול קצר. נזכרתי שיש פה מרכז מסחרי לא רחוק מכאן החלטתי לתת לחוש הריח שלי להוביל אותי ,תוך רגע מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בתוך פארק יפיפה. ניתוח אף בהרדמה חלקית שגרר אחריו שבועיים עם שני טמפונים באף לא עזר לי במיוחד , אבל מזל שעשיתי קורס ניווטים בצבא. נערתי את הראש לצדדים והרמתי מבט לכוכבים, חישוב מהיר של כמה רחוק כוכב הצפון מהירח וכבר מצאתי את עצמי באמצע המרכז המסחרי.
נזכרתי שאבא שלה עובד פה באיזושהי גלריה שנושאת את שמה הכול כך עוצמתי והתחלתי לחפש אותה. אחרי זמן לא מועט מצאתי אותה לבסוף איפשהו בין לחם ארז לדומינוס פיצה. "הורוביץ זגוגיות" , השלט המואר מעל הכניסה לגלריה לא עשה את העניין לפשוט יותר . למרות האכזבה מהשם נכנסתי לחנות, הסתכלתי מסביב על התמונות . למעלה ראיתי את אביה מנקה את המסגרות מתוסכל כמו שוטף כלים במסעדה לא מוצלחת . הוא לא הבחין בי וטוב שכך. יצאתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
תבינו , כמוכם גם אני צריך מידי פעם לעצור את מה שאני עושה ולנוח קצת, בגילי המופלג אני לא יכול ללכת יותר מידי כי אני מתעייף מהר ומתחיל לכאוב לי הגב ואם אני רוצה למנוע את זה אז אני צריך ולשבת כל כמה זמן , למדתי את זה בשעורי הפיזיותרפיה הקבוצתית . לצערי תמו ימי הריצות ומשחקי המחבואים כשהיינו בחוץ משמונה בבוקר עד לשעה שאימא מתחילה לקרוא לך מהחלון מרוב דאגה. אני בשלב כזה שמהרהר על מה שהעולם עובר ואיך הוא מסכים לסבול את זה. חשבתם פעם על זה שאנחנו האנשים תמיד שואפים לחירות אך ברגע שיש לנו אותה אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה, האנדרלמוסיה משתוללת והפחד משתלט עד כדי כך שכל מה שאנחנו רוצים זה שמישהו יבוא ויעשה לנו סדר , ייקח מאיתנו את החירות הזאת ויגיד לנו מה לעשות. יכניס אותנו שוב למסגרת.
תוך כדי הרהורים אני שם לב שמישהי מתקרבת אליי ושואלת אותי במבטא שאני לא מצליח לזהות where is the bus station? Can you tell me please,Excuse me , המום התחלתי לגמגם לה איך להגיע לתחנת אוטובוס הקרובה , אני מסתכל עליה וקולט שאני בכלל לא מבין על מה אני מדבר, נראה לי שכוונתי אותה בכלל למרפאה שנמצאת במעלה הרחוב. פתאום היא אומרת לי ""thank youומתחילה ללכת לאן שהצבעתי לה. ידעתי שאני חייב להגיד לה משהו להציל את המצב אבל כל מה שיצא לי זה 'what is your name"" מבויש. היא צעקה לי מרחוק וונצואלה חייכה והסתובבה.
כך התאהבתי בוונצואלה . יש לי חולשה לחיוכים, אחד מתאים יכול לגרום לי לעמוד קפוא במקום ולבהות שעות. אח וונצואלה וונצואלה , איך מכולם בחרת דווקא בי לשאול שאלה? צרוף מיקרים או התגשמות קוסמית זה לא חשוב עשיתי בשבילה הכול. טסתי לקצה השני של העולם, חציתי נהרות ואגמים, טיפסתי על הרים רק כדי לראות אותה ידעתי שהיא תחכה לי שכובה עירומה במרכז שדה החיטה הענק שבחלק הצפוני של העיר. לבסוף גם מצאתי את מה שחיפשתי, בדיוק במקום שחשבתי שתהיה , התקרבתי אליה לאט עד מרחק נגיעה , העברתי את ידי על פניה ותוך כדי נשיקה נכנסו לתוך לילה ארוך שנמשך עד הלילה שאחריו. מחובקים הלכנו לישון תחת הכוכבים.
קמנו בבוקר , התלבשנו והתחלנו ללכת לכיוון העיר ורק אז התחלתי להבין עד כמה השדה הזה ארוך ומפותל, מרגיש כאילו אני הולך בתוך שדה קודים קוצים ולא בשדה חיטה. וונצואלה היא טיפוס שטותני'ק שכזה היא אוהבת לרוץ רחוק עד שאני לא רואה אותה ואז להגיע מאחורי ולדגדג אותי באוזן. היא יודעת שזה מציק לי אבל היא אוהבת שאני עושה את הפרצוף הנפגע של "נו די , תעזבי אותי כבר, את יודעת שזה מציק לי" , היא אומרת לי שהיא אוהבת את הבעת "הילד הפגוע" שנוצרת לי. ואני תמיד סולח כי אני לא יכול לכעוס על שמחת הנעורים שיש בה .
אח! וונצואלה וונצואלה! רצת צעד אחד יותר מידי ,לא נזהרת ותראי מה קרה ,נתקעת בקיר. אפילו מכאן זה נראה כואב. אני מתחיל לרוץ לכיוונה ונעצר לידה אני מסתכל עליה ישובה על הרצפה מחייכת ובוכה באותו זמן . השילוב הזה מרתיע ומוציא אותי מאיזון. היא מנסה להסתיר בעזרת ידה השמאלית את הבלוטה הענקית שצמחה לה בצד הראש אך ללא הצלחה. אני רואה אותה נקרעת לשני חלקים ומבין שאני צריך לעשות משהו כדי לעזור. אני מושיט את היד לעברה ועכשיו זה רק תורה לבחור.
04/12/08
