בס"ד תל"א
"עכשיו יודע אתה, הפסקתי את דבריו, בוא אתי ושים מחסום לפיך".
הוא השתתק והלך אחרי, אספתי בדרך את האת הישנה בעודי מרימה את ראשי וכתפי ומובילה קדימה והחוצה מן הצריף, אורו של הפנס מאיר את דרכנו השקטה.
מרחוק נראו הגבעות לוטות בערפל, מעבר להן הבליחו המוני אורות קטנים נוצצים כיהלומים, המשכתי ללכת, נכנסת אל תוך תחום הפרדס ומן העץ הראשון בשורה האמצעית התחלתי סופרת: אחד, שתיים, שלוש... עשרים.. עשרים וארבע... עשרים ושש צעדים. נעצרתי והתקרבתי אל העץ הקרוב, "קח, השלכתי לעברו את האת, תתחיל לחפור", מושיק נרתע לאחור ושלח את ידיו לאחוז בה, מוט האת החליק בין ידיו ונפל בחבטה על האדמה, הוא נרכן והרים אותה,
לחפור, מה לחפור? שאל בעיניים תמהות,
קודם תחפור! אחרי שתחפור אני מבטיחה לך, תקבל את כל התשובות , נהמתי מתוחה,
"אני לא מבין שום דבר, אמר והתחיל נועץ את הכף באדמה בעזרת רגלו מרים עפר ומשליך הצידה,
"אתה תבין, אני מבטיחה לך, רק קצת סבלנות, לא לימדו אותך שהסבלנות שווה זהב.."
הכל התחיל לפני שנתיים. אני זוכרת את היום הזה היטב, יום מוזר, היום בו פגשתי את שולמן לראשונה.
הייתי בדרכי לראיון עבודה, מחלונות האוטובוס הבחנתי בגינה קטנה סמוכה לתחנת העצירה, שמחתי. הקדמתי בחצי שעה, רציתי שיהיה לי איפה לשבת לקרוא את הספר שלי עד שיגיע הזמן ואוכל לעלות למעלה לבנין.
נכנסתי לגינה וחיפשתי מקום לשבת, כל הספסלים היו תפוסים במטפלות עם ילדים קטנים ועגלות תינוקות לצדן, ארגז החול המה מקולותיהם, רק ספסל בודד בעברה המרוחק איכלס איש זקן עטוף במעיל צמר עבה ישוב לבדו בקצה הספסל. ניגשתי לספסל והתיישבתי בקצהו האחר, הנחתי את התיק צמוד לירכי הוצאתי את הספר באנחה ופתחתי אותו במקום המסומן. מזוית עיני ראיתי את הזקן מסובב את הראש אלי ונועץ בי מבט. חשבתי שאולי היתה זו האנחה, משום שעד אותו רגע הוא המשיך ובהה בילדים ולא הזיז את ראשו ועיניו כשהתקרבתי לספסל. נעצתי את עיני בשורה האחרונה בה סיימתי לקרוא וניסיתי להמשיך, אבל הזקן המשיך לנעוץ בי עיניים, לא הצלחתי להתרכז.
נאנחתי שוב, רציתי שקט, זה לא זמן לפתוח בשיחה סתמית עם איש זקן. בפעם העשירית ניסיתי לקרוא את אותה שורה מבלי לעבד אף מילה.
"למה בחורה נחמדה כמוך נאנחת כל כך?", שאל,
הסתכלתי אליו בחיוך והחזרתי את עיני לספר בתקוה שיבין את הרמז אבל הוא המשיך,
"אתם הצעירים, יש לכם כל כך הרבה, כלום אתם לא מעריכים" נאנח,
'אשר יגורתי בא לי', סגרתי את הספר והחזרתי אותו לתיק, וסובבתי את גופי לעומתו,
"למה אתה חושב כך?", משום-מה החלטתי לשתף פעולה,
"אני לא חושב, אני יודע. יש לכם מזל גדול לחיות בארץ הזאת", אמר,
"כן, עם כל הערבים שמקיפים אותנו ומסתובבים בתוכנו ורק ממתינים לשעת כושר להשמיד אותנו, ממש מזל גדול!, עניתי, אל תבין אותי לא נכון, אני, ישראל היא המקום היחידי בעבורי, אבל מותר לחלום שפעם יהיה פה כמו שוויץ, לא?!",
"אני לא מתעלם מהעובדה הזאת, אבל בכל זאת, כל טוב נותנת הארץ הזאת, תגידי לי את, מה מטריד בחורה כמוך, חתן, בית, עבודה, את הרי לא צריכה להלחם כל יום על החיים שלך, את נשואה?", שאל,
"לא, אני לא, יש גם מלחמות אחרות, אתה יודע, ברמה היומיומית, כמו לשרוד", חשבתי על הראיון, עד כמה אני זקוקה לעבודה הזאת, לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן, לכל היותר כמה שבועות בלי עבודה, המחשבה שאצטרך לבקש מהורי לחזור להתגורר בביתם גם אם זה עשוי להיות לתקופה קצרה העבירה בי צמרמורת.
"לשרוד? לשרוד מילה קשה, היא מתאימה ליערות קפואים, לרעב ולצמא, להנצל מפני קלגסים אכזריים וצמאי-דם, בשבילי למילה הזאת יש משמעות כבדה!
"כל אחד והדרך בה הוא רואה את העולם. כמובן שאני לא מדברת על תנאים כאלה, אתה יודע, אין מה להשוות בכלל",
"אני בטוח שלא, רציתי לוודא שאת מבינה את ההבדל. את גרה בסביבה?",
"לא, אני גרה בדרום תל-אביב באיזור פלורנטין",
"אז מה את עושה פה?",
"הגעתי לראיון עבודה שם" הרמתי את זרועי והצבעתי לעבר הבנין הגדול מעבר לכביש,
"אה. את לא עובדת?",
"עבדתי שלוש שנים בחברה גדולה, היו צמצומים, אחרון להגיע ראשון להיות מפוטר, ככה זה עובד",
"כן, גם בזמני פיטורים שברו הרבה אנשים, הדבר היחיד הבטוח בחיים הם החשבונות שתמיד ממשיכים להגיע, ככה נהגו לומר, ולהם לא היה איך לשלם אותם".
השתררה שתיקה, הסתכלתי על המעיל העבה ושאלתי,
"קר לך?",
"לאנשים בגילי תמיד קר. בן כמה את חושבת שאני?",
"לא יודעת",
"נו תנחשי",
"שבעים?",
חה.. חה.. חה.. צחק האיש, "אני אומר לך רק באיזו שנה נולדתי",
"נו באיזו?"
לאט לאט אמר הזקן בנפרד כל מילה, "באלף, תשע מאות, עשרים!" סיים בתרועת נצחון וקמטיו התכווצו,
"מה א ת ה אומר! כל הכבוד, אתה ממש לא נראה",
"נו, מה את אומרת על זה? שמונים ושמונה שנים אני חי על הפלנטה הזאת, כבר ראיתי הכל, עכשיו נשאר לי רק להמתין בהשלמה למלאך המוות שיבוא לקחת אותי" הוסיף וחייך חיוך קטן,
שתקתי. הצצתי בשעוני, עוד חמש דקות,
"אני מצטערת, אני חייבת ללכת, יש לי ראיון עבודה עכשיו",
"נו, בסדר בסדר, לכי לדרכך, אמר הזקן, איך קוראים לך מיידלע?,
"דורית, שמי דורית, אני מוכרחה ללכת",
"קוראים אותי שולמן, לכי מיידלע, אנחנו עוד נתראה".
מיהרתי לקום וללכת, חציתי את הכביש ונכנסתי לפתח הבנין, דקה אחר כך שכחתי לגמרי מן הזקן.
מושיק מחה בכף ידו את הזיעה שנטפה ממצחו לעיניו והתנשם בכבדות,
"את בטוחה שמה שאת מחפשת נמצא כאן?"
"ברור. לא שמעת אותי סופרת עשרים וששה צעדים בדיוק. יש לי הוראות מדוייקות, זה לא משהו שהמצאתי",
"אולי תגלי לי את מה אנחנו חופרים, שלא יצוץ לי פה איזה שלד, את לא רוצה שאני אקבל כאן התקף לב, עד שאמבולנס יגיע למקום הזה אני כבר אהיה מת. קימט את מצחו, רגע, אמר, פסק לחפור והסתכל לי ישר אל תוך העינים מחפש בתוכן אות או סימן, את לא נותנת לי לחפור פה את הקבר שלי, נכון?!",
צחקתי למראה פניו, "מה קרה לך מושיק, הדמיון שלך מתחיל לעבוד שעות נוספות?",
"אני יודע? אני לא מבין מה אני עושה פה בכלל, ואת, את מאז ומתמיד נהנית להפיץ סביבך מסתורין, בשעה כזאת, במקום כזה, בטח שהדמיון שלי יעבוד שעות נוספות".
יצאתי מהראיון תשושה לגמרי. אף על פי שנקבעה שעה מדוייקת נאלצתי לחכות שלוש שעות. חדר ההמתנה המה המון נשים וגבר אחד שהתנועע בחוסר נוחות, כולם המתינו כמוני לראיון, רציתי לוותר ולברוח משם אבל לא יכולתי להרשות לעצמי. "במקרה הצורך אנחנו ניצור אתך קשר" נאמר לי בתום הראיון, הנהנתי, הוספתי תודה, נפרדתי מכמה מכרות חדשות ויצאתי אל הרחוב לחפש את התחנה לאוטובוס חזרה.
"דורית, דורית", שמעתי קול קורא,
הסתובבתי וראיתי את שולמן מתקרב ומתנשף.
"אדון שולמן, מה אתה עושה פה? חשבתי שמזמן הלכת הביתה",
"לא לא, חיכיתי לך", דיבר והמשיך להתנשף ידו הקמוטה מעל חזהו,
"ל י ? ל מ ה ?" שאלתי וכבר בדמיוני ראיתי אותו מציע לי הצעה מגונה,
"לא לא, אל תדאגי, אין לי שום כוונה רעה, יש לי הצעה בשבילך, חשבתי על כך, זה יפתור לשנינו את כל הבעיות", אמר והמתין למוצא פי.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
