קידומת שליטה
אף אחד לא יקריב את הנשמה שלו מלבד למטרה הנעלה ביותר, מציאות מושלמת. אף אחד לא יחלום את הבלתי אפשרי. ומהו הבלתי אפשרי בקיום של מציאות מושלמת, שכן פה הכל מושג. אכן יש תקווה לחלומות. אף אחד לא יקריב את הנשמה שלו. הוא שייך לה ולא כהיפוכו.
האנשים נחלקים לשלושה סוגים: אלה אשר אקרא להם הידענים. הם יודעים את דרך הספר ואת המילים הכתובות. מדברים שוטף ובנימוס. חושבים. אך כעובי סיפרם כך גם עומקם.
הסוג השני אקרא להם פילוסופים. את מילותיהם יכתבו מעל דפים ריקים ויטוו את גורלם בעצמם. הם יעמדו בכיכרות העיר ואת שהם ידברו לכל אשר יטה אוזן להקשיב. הם חושבים. יש בהם יוצר מן הכלל: פילוסופים שיודעים שאפשר גם להרגיש.
הסוג השלישי של האנשים אקרא בהם חופשיים. אין להם ספרים ולא דפים ריקים, הם לא חושבים ולא עומדים בכיכרות העיר. את מילותיהם הם אומרים אך לרוח. הם מרגישים.
בראשית הייתי
לא נולדתי חופשי (מורד אולי) אבל לא הייתי קורא לילדותי חופש. את חיי ביליתי בין דפים ומילים של אחרים – שירה, סיפורת, דת, פילוסופיה, תיאולוגיה, סוציולוגיה, מין, שליטה, היסטוריה, מיסטיקה, עתידנות ועוד ועוד. בלעתי מילים של אחרים והפכתי אותם לשלי.
המעבר בין ידע לפילוסופיה היה חלק מדרכי ואני קבלתי אותו בברכה. מן פשטות כזאת כמו חופש במלון חמישה כוכבים. בגיל שמונה או חמש עשרה (לא ממש זוכר) כתבתי את השורות הראשונות שלי:
נכון מהלך אני עם חיוכים
אך אין זה משקף את שחש אני בפנים
ואף אחד אינו מבין
שאני רק מעמיד פנים
אתם יכולים לתאר את ההיסטריה של יועצות חינוכיות וכאלה שפעם קראתי להם הורים.
משהו לא בסדר עם הילד
נדודי המלחמה
המאבק האמיתי שלי החל שנים מאוחר יותר, שמצאתי את שכתבתי והבנתי שאני באמת מעמיד פנים. משהו באמת לא היה בסדר עם הילד. משהו לא היה בסדר איתי.
הכתרתי את עצמי בתואר אצולה של פילוסוף נודד ויצאתי למסע שיש אמרים ששינה את החיים אבל אני אומר: המסע שמצא אותי.
למרות התואר הנכבד והתעודות שמעידות עליו ולמרות שכתבתי מילים והטוותי לעצמי את דרכי, ידעתי כי משהו חסר. משהו שנמצא ממש מולי. ולמרות שעניי פקוחות עיוור הייתי ולא ידעתי להקשיב לרגשות אשר התנודדו מולי ברוח.
את חלקו הראשון של המסע שלי אני לא באמת זוכר. הייתה יד המקרה וגופי בגד בי (יותר נכון ראשי) וכך שנים של ילדות ועוד נקברו להם תחת הריסות של זבל אנושי.
אוכל אך לאמר זאת: חייתי בעולם של מציאות אשר לא משתמעת לשתי פנים. החזק שורד. וכך הייתי חזק. רגלי היו במרדף אין סופי אחרי כוח, כסף, הייטק. הייתי מלך העולם. אני לא יכול להגיד שלא היה לי טוב כי הבחירות שלי היו תמיד שלי, אך לא פעם הן באו על חשבון משהו אחר. חיי היו עליות ומורדות ולמרות שאני יודע שחיי כולם הם כך, אילו היו העליות והמורדות שלי. באחת הנפילות שלי חיי איבדו משמעות. וכך יום אחד החלטתי לעזוב הכול ולברוח. לנסות להמציא את עצמי מחדש. ארזתי תיק וחצי, השארתי את האוטו בחנייה ונסעתי למדבר. למה למדבר? כי זה היה המקום הכי רחוק שחשבתי עליו ושם אוכל להיות לבד.
בדידות
הגעתי בשעת ערב למאהל בדואי. עייף, רעב ולבד. המארח שלי נתן לי פינה וחיוך. וככה התחיל המסע האמיתי שלי. אתם חייבים לנסות את זה פעם, לילה במדבר. ההגדרה של צליל מקבל משמעות חדשה. החושך עטף אותי, התכרבלתי בתוך שק השינה וניסיתי לעשות את עצמי כמה שיותר קטן. לאט, לאט העיניים שלי החלו מתרגלות ללילה ומשהו מעלי משך את תשומת ליבי. הכוכבים. ופתאום החושך לא נראה גדול כל כך. לא זוכר כמה מאותן נקודות אור ספרתי אך לבסוף נרדמתי שראשי מלא בהן.
התעוררתי בערך באותה השעה שאור השמש בקע בינות להרים שמסביב יצאתי אל צינת הבוקר לגלות שהחיים במאהל שוקקים. רועה צאן מוליך עדר, נשים סוחבות דליי מים, גברים ישובים סביב מדורה, ריח נרגילה ולחם טרי. תערובת של מראות. יצאתי אל עבר הבאר לשטוף פנים ובעודי צועד ראיתי את מארחי מוביל גמל מולי. אם אותו חיוך שבו פגש אותי בירך אותי ושאל מתי ארצה לצאת לדרך.
לדרך? שאלתי אותו.
אני לא יודע לאן ללכת.
הוא הוסיף לחייך, אתה לא צריך לדעת לאן ללכת, פשוט תן לרגלים להתחיל לצעוד. השאר יבוא לבד.
לא הייתה לי שום תוכנית, פשוט רציתי לברוח, אבל איך שהוא טיול במדבר דיי קסם לי באותו הרגע מה שגם חשבתי שהליכה קצרה תועיל לדיאטה שלי.
תן לי עשר דקות, אמרתי לו.
אני לא יכול לתת לך את שלא שלי הוא ענה לי. אני אהיה פה שאתה מוכן הוסיף ובשטף של צלילים שלא האמנתי שבוקעים ממנו המשיך בדרכו והגמל לצידו.
הבטתי בשעון שעל היד שלי וגמלתי אומר שאכן יש אמת בדבריו של מארחי והזמן אם אפשר לאמר לא תקף במקום זה. הורדתי את השעון והגשתי אותו לילד שעמד והתבונן בי. הוא אסף את השעון מידי ואני פניתי אל המקום בו היו חפצי. בזווית העין ראיתי את הילד משליך את השעון והפנה פעמיו אל חבורת הילדים ששחיקה משהו שנראה כמו כדורגל. לראשונה חיוך עלה על פני.
הכנות אחרונות
כעבור שהות מה הייתי מוכן לצאת לדרך, לא לפני שהתחבטתי בעניין הצידה שאני צריך לקחת איתי לדרך. לבסוף בתיק שעל גבי היו זוג מכנסיים להחלפה, שני זוגות גרביים, חולצה אחת, קצת פירות יבשים ושני ליטר מים. צעדתי בשביל בו מארחי הלך קודם לכן אך שראיתי שהוא מוביל אל עומק המדבר חזרתי לאחור והתיישבתי בפתח ביתו. בדיוק ברגע בו עצמתי את עיניי צל חסם את אורה של השמש. הבטתי מעלה ומארחי עמד מולי.
חיפשתי אותך אמרתי לו
הייתי פה כל הזמן, הוא ענה לי. אתה מוכל להמשיך?
להתחיל. תיקנתי אותו
את ההתחלה שלך עשית ביום שנולדת. ענה לי ושוב חיוך היה על פניו
קצת מבולבל קמתי ואמרתי לו שאני מוכן
הוא הוביל אותי אל עבר קבוצה של אנשים אשר היו ישובים בין גמלים, קרא בשמו של אחד מהם והסתודד איתי בצד. שאר הקבוצה הביטה בי ואני ממבוכה בעטתי בחול שלרגלי. אחד היושבים החווה בידו כמבקש ממנו להצטרף אליהם. התקרבתי והתיישבותי במקום שהצביע אליו. הם עישנו נרגילה וממש לא התרגשו שהבטתי בהם מנסה למצוא את דרכי בשפתם המשונה.
לפתע קמו ממקומם כאילו לפי אות אחזו ידיים והחלו רוקעים ברגליהם ומפזמים. שני האנשים אשר עמדו לצידי אחזו אותי ומשכו אותי אל תוך השירה. נתתי לגופי להשתחרר והחלטי נע לקצב אדמת המדבר. מבלי משים לב שפתיי ומיתרי קולי הצטרפו לקולם של האחרים. באותה מהירות שבה קמו אל הריקוד כך הפסיקו וחזרו לשבת. ברגע שרציתי לשוב ולהתיישב על ידם הופיע מארחי ולצידו האדם שקרא בשמו.
הוא יהיה המדריך שלך. אמר לי
אתה לא יוצא איתי?
במקום תשובה הוא רק הביט בי באותו חיוך של היומיים האחרונים פנה ממני והתיישב לצד האנשים במעגל. רציתי לצעוק עליו, לשאול אותו למה הוא לא בא איתי שהרי בגללו בכלל השתכנעתי לצאת למדבר אבל האדם אשר נותר עומד מולי שלך ידו ואחז בכתפי.
בוא, צריך לצאת. אל תדאג אני שמור עליך
בחוסר ברירה או אולי כי ארשת פניו הרגועה כאילו כישפה אותי, פניתי ממעגל האנשים וצעדתי לצידו אל עבר שני גמלים. למראינו המתקרב החלו הגמלים מחרחרים ומקשקשים. שאלתי אותו למה הם עצבניים ואם זה בטוח להיות על ידם.
הם לא עצבניים. ענה לי. הם מתרגשים כי הם יודעים שאנו יוצאים אל המדבר.
