דמויות

נקישה מהוססת על דלת דירתי נשמעה, הייתה זו שעת ערב מאוחרת קרבה לחצות.

הערב חלף לאיטו חובק את הלילה האפל והקריר ומשרה אוירה עצבות, עכורה מעט. רסיסי גשם מתדפקים קלות על שמשת החלון.

הייתי ישוב אל מול המחשב, בניסיון עקר לייצור אוסף דמויות לסיפורים שרציתי לכתוב. ככל שהתאמצתי יותר להתקרב אליהם הם  הפנו אלי עורף, הולכו ונמוגו, מתערטלים ונעלמים. שיחקנו במעין משחקי מחבואים.עד לאותה עת לא הצלחתי לשרטט אפילו דמות אחת. אימצתי את מוחי, עצמתי את עיני בחוזקה, קראתי אל החלל הריק בקול דומם, אולי תגיח איזה דמות מנבכי שום מקום ותתייצב לפני, ואוכל לשרטטה במילים....

קול הנקישה על הדלת נשמע בשנית. הקשבתי ברוב קשב, חשבתי כי הדמיון מתעתע בי, אבל הנקישה על הדלת חזרה חזקה יותר מקודמתה. בדרך כלל אורחים לא קרואים בשעות כל כך מאוחרות אינם נושאים בשורות טובות, ניסתי להיזכר האם הזמנתי מישהו לשעה כל כך מאוחרת, חשבתי, ומייד פסלתי את הרעיון. חשש כבד עלה וצף בלבי, השעה קרבה לחצות, הלילה סגריר ואפלולי, מי זה יכול לסור אלי בשעה זו. מחשבות המשיקות לתחום הפלילי החלו להתרוצץ במוחי.

קמתי מכיסאי, חוכך בדעתי האם לגבי זהותו של האורח, או האם הכלל  לפתוח את הדלת, הצצתי החוצה אל חדר המדרגות, ואכן ליד הדלת עמדה דמות אדם, גבר לא מוכר  אשר נקש על הדלת, בעדינות אבל בנחישות, כאומר – " אני מפה לא הולך".

פתחתי את הדלת, במטרה להיפטר מהמטרד. לפני ניצב גבר צעיר בשנות השלושים לחייו, גבה קומה, בעל מבנה גוף רזה, אבל מוצק,  עדין למראה, שערו חום משוך לאחור, עיניו בגווני ירוק, בעלי מבע חמים, ואמין, אפו ישר, שפתיו מלאות וקפוצות קמעה.

"שמי אביב שדה" הציג את עצמו ונכנס לדירה, כשהוא מסיט אותי הצידה באדיבות אך בתקיפות. דרך התנהגותו  והצעד שנקט  הביכו אותי ועורר את מעט חמתי, "מי האיש" חשבתי " המתנהג כאדון הבית, ועוד בביתי שלי".  

"סליחה " אמרתי לו, "מי אתה מיסטר,המופיע כך בביתי ללא כל הודעה מוקדמת, ועוד בשעת חצות, נכנס לביתי ללא הזמנה, וכמדומני אני בכלל לא מכיר אותך" הבטתי בו במבט נוזף ובנימת קול כעוסה.

האלמוני שהציג עצמו כאביב שדה, חייך אלי כמתנצל, הסיר את מעילו הרטוב מהגשם , ואמר בנימוס בשקט כמעט בלחש " צר לי, אבל אולי שכחת, אנו קבענו להיפגש בביתך על מנת לפשר וליישר את ההדורים."

"סליחה" אמרתי בקול מתרעם " על מה אתה מדבר, ומי הם אלה שקבענו איתם, דווקא אצלי בבית בשעת חצות, ואני בכלל לא יודע על כך. יש לי הרגשה מאד לא נוחה לגבי כל המופע הזה, אני מבקש ממך לעזוב  מיד את דירתי, ולא אני פונה למשטרה".

"ראה" משיב לי האביב הלז כאשר חיוך מרגיע על שפתיו "הקשב נא לי, אכן המצב נראה מחשיד, אבל האמן לי כי אין צורך להתרגז, הכול  יתבהר לך תוך זמן קצר" אמר והמשים בהסברו, "הכול ברור וקבוע מראש, הנה מייד תגיע לכאן גם רעיתי תמר, ועוד מישהו מידידי, והאמן לי הכול נעשה בתאום מלא עמך, יתכן כי שכחת".

מעולם לא זכרתי מצב כה מביך, והרי זכרוני הטוב עדיין עימי, חשדנות מהולה  בנימת פחד פתלתלה ומוחשית התגנבו אל ליבי, " אם כך " אמרתי האם תכול לומר לי מהיכן אנו מכירים, ומתי קבענו מפגש זה אצל, ובמה דברים אמורים ?".

לא איני זוכר את המועד המדויק, השיב לי הזר " אבל זכור לי שנפגשנו בקפה בראל, ביחד עם ידיד נוסף ..", קול צלצול פעמון הכניסה נשמע לפתע וקטע את מהלך השיחה.

"חושבני" אמר אביב "שזאת רעיתי תמר", קבענו למעשה בעשר אבל היא מאד עסוקה, לומדת עם חברתה למבחן המתוכנן מחר באוניברסיטה, לכן היא מאחרת,  נראה כי החזרה  נמשך מעבר לזמן שתכננו. למעשה חיכיתי  לה למטה עד כמעט חצות, לכן החלטתי להמתין כאן ביתך, הרי אתה יודע שבחוץ קר וגשום".

אביב ניגש אל הדלת בצעד בטוח, כעושה בתוך שלו כאילו היה הוא בעל הבית. הוא הציף מבעד לעינית, חייך חיוך מרוצה ופתח את הדלת  בפני העומד מאחוריה. מבעד לדלת הבחנתי באישה עדינת מראה, פניה יפים גופה רזה וגמיש, שבטן עגלגלה בולטת לפנים, כנראה בהריון, זרועותיה ארוכות, ידיה מטופחות, שערה בגוון חום אגוז, עיניה ירוקות, רגליה ישרות וסימטריות, חזה זקוף וסגלגל.

"זאת רעיתי" חייך, בפנותו אלי בהציגו את  האישה, שמה תמר" .

למרות שידעתי מדברי אביב כי הוא מצפה לרעייתו עדיין חשתי בחשד הנח בקיבתי כמזון לא מעוכל, אבל החלטתי להמשיך במשחק. הושטתי לה את ידי לשלום כאילו אנו כבר מכרים ותיקים, "היכנסי בבקשה" אמרתי, אבל אני מבקש לשמור על שקט, מאחר ורעיתי ישנה, ואם מעירים אותה משנתה כאילו משחררים לביאה מכלובה".

תמר נכנסה בשקט, על פניה הבחנתי בסימני עייפות מהולים  בחוסר הבנה מסוים ובדוק של כעס, היא פנתה אל אביב ושאלה אותו כאשר בחוסר סבלנות ניכר בקולה:

"אביב, אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן, מדוע אנו נפגשים כאן בחצות, כאשר למעשה אני צריכה להיות במיטה, אני ממש תשושה, נופלת מהרגלים, ובכלל מי האיש הזה?"

אביב הביט בה במבט כנוע האופייני לבעלים ננזפים, "תמר, לא אני זה שזימן את הפגישה, את הפגישה קבע דרור, את זוכרת את דרור שעובד איתי, וידוע בכישרונו הפיננסי ויכולתו לעשות רווחים בבורסה. הסברתי לך שהוא לקח ממני כסף, ועכשיו הוא צריך לתת דין וחשבון על כסף שנתתי לו לצורך השקעה, אשר הייתה לא מוצלחת".

תמר נראתה כעוסה יותר," יפה מאד," אמרה" אינני מבינה מדוע כאן  בבית זר, אצל אדם ששנינו לא מכירים,בשעה כל כך מאוחרת, מה ההיגיון המנחה אתכם ".

אביבי הביט בה מהרהר קמעה, מנסה למצוא הסבר מתקבל על הדעת " את כנראה צודקת האמת שאינני יודע בדיוק, דרור זימן את הפגישה כאן, הוא אמר לי שהמארח הוא מעין בורר או מגשר הצריך לברור ולגשר על טענותינו, אני מבקש ממך להתאזר בסבלנות".

דבריו של אביב עוררו את סקרנותי, למרות החששות, החלטתי להמשיך ב"משחק" הזה, ולגלות כיצד הוא מתפתח ולאיזה כיוון הוא מתנהל. אביב ותמר נראו כזוג נשוי אמיתי מכדי להוציא לפועל איזה שהוא אקט פלילי, אבל מאידך אני לא עסקתי מעולם בבוררות או גישור....

 צלצול קצר פילח שוב את האוויר, מיהרתי לפתוח את הדלת, בפתח ניצב בחור צעיר גבוה, שערו שחור עיניו בהירות בגוון כחול עמוק, שפתיו מלאות פיו רך, מבטו מרוכך, בוהה , מבט אופייני לעלם מאוהב. בידו הימנית החזיק זר ענק של פרחים, צבעונים אדומות, ובמרכזו שלושה פרחי שושן צחור. בידו שמאלית החזיק בקבוק קוניאק יקר.

"הבאתי צבעונים הולנדיים, יבוא מיוחד  מאמסטרדם כמו שהיא ביקשה" אמר מחייך בהתנצלות והושיט לי את זר הפרחים והקוניאק. הסיר את מעילו והתיישב על הספה..

לקחתי את הפרחים והבקבוק , ושמתים על השולחן, לאחר מכן נפניתי אל אביב בשאלה אילמת כאומר "מי זה".

אביב פנה אל הבחור הצעיר, בשאלה" אומר לי בבקשה מי אתה, האם דרור הזמין אותך"

מבט של הפתעה ניראה על פניו של האורח השלישי, " שמי אבי" הציג את עצמו " ואינני מכיר אף חד בשם דרור , ובכלל מדוע דרור צריך להזמינני, אני הרי באתי לבקר את ענת"

" מי זאת ענת" שאלנו אביב ואנוכי בעת ובעונה אחת." האם יש לנו שחקן מפתח חדש" המשכתי לשאול בחיוך מבודח קמעה.

"ענת היא הנערה היפה היותר בעולם, ואני מאוהב בה עד שורשי שערותיי".
עמדנו כולנו סביבו מופתעים והכול  נראה לפתע כל כך קומי,מצבים משתנים  עם שחקנים שונים ועלילות מסתבכות. "סליחה" אמר אבי "האם ענת ישנה".

"לא "השבתי חדות, אין כאן אף אחת בשם ענת, ובכלל נראה שהמצב כאן כל כך לא ברור ממש מסובך".

אבי שקע לרגע בהרהור, מנסה לאמוד את המצב אליו נקלע. לפתע  קם לפתע ממקומו יישר את בגדיו, שלח מבט בוחן בכל הנוכחים, חוכך בדעתו כיצד להגיב חייך לעצמו, כמעט צוחק,

לבש את מעילו ומבלי להוציא הגה מפיו, פנה אל השולחן, לקח את בקבוק הקוניאק ואת זר הפרחים ופנה אל עבר הדלת.

" סלח לי אבי " פניתי אליו " האם אתה יכול להסביר מה בעצם קורה מדוע באת ומדוע אתה עוזב".

אבי הגיע אל הדלת, פתח אותה, הסב פניו אלינו מחייך במין חן מיוחד