אני מנסה לדמיין את אותו חייל, שוכב באיזה מארב 'אלמנת-קש', צופה דרך המשקפת במתרחש במחנה הפליטים שמתחתיו.
הוא עייף ומותש – השכפץ מעיק עליו. חם לו, והוא מזיע. נמאס לו ממנות הקרב. הוא רק רוצה לישון. הוא חושב על הבית, על איזו רגילה טובה. הוא חושב על המדליות שיעניקו לו כשכל המלחמה המחורבנת הזאת תסתיים. הוא חושב אולי להירדם – אף אחד לא ישים לב – רק לעצום עיניים, רק שניה. רק להניח את הראש, לדקה...
לא. החברים סומכים עליו, הוא נזכר. הוא מביט סביבו – כולם ישנים, גם הסמל והמפקץ. אם ירדם בשמירה, חיי כולם יהיו בסכנה. הוא לא יכול לעשות את זה.
"די כבר, אשר – תתעשת על עצמך! מה אתה – צנחן?" הוא מנסה לדרבן את עצמו. מזכיר לעצמו שהוא בסיירת אגוז, ושהם לא מצ'וקמקים – הם גברים! אז מספיק עם ההתבכיינות – ויאללה, להתחיל לתצפת!
הוא צופה למטרות שנתנו לו. ידיעה מודיעינת בדבר חוליית מחבלים שרוצה לבצע פיגוע הקפיצה אותו לכאן. המחבלים מסתתרים בבית שנמצא חמישים מטר ממנו. חוץ מזה יש גם את הרחוב שממנו הכי סביר שהם יגיחו. ואת פאתי מחנה הפליטים הסמוך. הכול חשוך. לאמצעי המיוחד נגמר כבר הגז, אבל אולי בכל זאת הוא יקלוט איזה משהו עם המשקפת. ברקע הוא שומע את היריות מלמטה. מהמחנה. הוא מחליט לראות מה קורה שם. המשקפת חולפת במהירות על פני צריפים רעועים ואדמה יבשה.
בקושי רואים. אין ירח – רק מעט אור מעששיות או פנסים, או השד יודע מה...
פתאום הוא רואה גופת אישה מוטלת על האדמה.
האשה מוטלת על גבה, ועל ידה שוכב תינוק. אולי הוא חי?
כנראה שלא – בוודאי מת.
אבל אולי?
הספק מתחיל לכרסם בו. הירי לא נפסק. מחבלים מתים זה בסדר. אבל נשים?
אולי ירו בה בטעות?
המפקץ תדרך אותם כבר לגבי היכנסות הפלנגות הנוצריות למחנה למטה. הוא אמר שיש סיכוי טוב שיתפתחו חילופי יריות בין כוחות הפלנגה לאש"ף, אז לא להיבהל – אבל לפקוח עין למקרה שמתחילים לירות גם עליהם.
הוא ממשיך לתצפת, ונתקל בעוד אישה.
חיפוש קצר והוא מוצא עוד שתיים...
משהו כאן לא בסדר. ארבע נשים הרוגות...
ומה עם התינוק? אולי הוא עוד חי?
הוא מחליט לעלות בקשר מול הסיוע.
"הוקר מינשוף, עבור." הוא לוחש.
"שומע." עונה המכשיר חלושות.
"אני צופה באזרחים רבים מתים באזור מחנה הפליטים, עבור."
"זה בסדר, הם לא אזרחים – אלה לוחמי שחרור של אש"ף."
"שלילי, הוקר, קבל שלילי – מדובר בנשים וילדים, עבור."
שתיקה.
הרבה מתח מצטבר בו. כיצד יגיבו בחמ"ל?
לבסוף - קול אחר בוקע ממכשיר הקשר, מבוגר וסמכותי יותר.
"ינשוף מקודקוד – העבר אלי את ברזלן, עבור."
"רות."
הוא מעיר את המפקץ, ומעדכן אותו. המפקץ עונה בקשר – ומקבל הוראה לתצפת - במקביל למטרות - גם על המחנה ולעדכן את הסיוע בכל עת על המתרחש שם. בינתיים הם יעבירו את המידע מעלה, ויבדקו אותו. בכל מקרה, אין לצאת מהבית או לחשוף את המארב. המפקץ מאשר הכול.
"רות סוף." מסיים הקול וגווע.
"אבל מה עם האזרחים?" שואל אשר בדאגה.
"שמעת את הפקודות..."
"אנחנו לא יכולים פשוט לתת להם לטבוח בהם!"
"אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה שם – יכול להיות שהם נקלעו בטעות בין חילופי הירי. חוץ מזה, זאת לא הבעיה שלנו. יש לנו פקודות, ואנחנו נמלא אותם, הבנת חייל? מה השעה עכשיו?" המפקץ בודק בשעונו. "אחת וחצי – יש לך עוד חצי שעה לחילוף. תחזור לתצפת, ותעדכן את הוקר כל שעה עגולה. אל תשכח לחפוף את הבא אחריך..."
המפקץ חוזר לישון. אשר מביט בו במורא.
משהו אפל ונורא מתחיל לצוף בו. מעין... אימה?
הירי ממשיך.
מה איתך? צועק קול בתוכו. לך תציל את האנשים האלה!
אבל בעצם, זו באמת לא הבעיה שלו.
הוא חוזר למשקפת ומסיט אותה בתקיפות חזרה לאחת המטרות שהם אמורים לצפות עליה.
מה יש? אתה מפחד? מפחד אולי להיתקל בעוד תינוק מת שוכב על האדמה?
יש לו משימה לעשות, הוא מזכיר לעצמו.
אבל אלה אזרחים חפים מפשע! נשים וילדים – אלוהים אדירים – הם לא שווים כלום בשבילך?
הלוואי והייתי יכול לגרום לזה להיפסק, הוא חושב. אבל הוא כבר ויתר. והויתור מזין את עצמו עכשיו...
עוברת חצי שעה ארורה, מלאה במחשבות מייסרות ובקולות ירי, והוא מעיר את הבא אחריו.
הוא בודק שהמפקץ באמת ישן, ואז אומר לו בקול מודאג:
"הם טובחים בחפים מפשע."
"מה?"
הוא מסביר לו מה קרה – מה הוא ראה.
"יותר טוב. שיהרגו את הבני-זונות האלה." מתריס המחליף.
ייאוש מציף אותו. הוא רוצה לשלוח אגרוף לפרצופו הזחוח של האידיוט. הוא רוצה לקלל אותו. לירוק על פניו. לצרוח עליו, להקים מהומה.
אבל הוא בולע הכול. מרגיע את עצמו. מזכיר לעצמו איפה הוא נמצא.
ובאיזה צד...
הוא נשכב באיזו פינה ומנסה לישון.
למרות העייפות הכבדה, הוא לא נרדם. הירי מצלצל באוזניים. והוא לא מצליח להיפטר מהמחשבה שהתינוק הזה, ששוכב שם על האדמה – יכול להיות שהוא עוד חי!
אוי – אשר... חתיכת מפלצת אתה יצאת. אשר נעמני... אילו חלומות היו לך לפני הגיוס. חשבת שתחזה בגבורה. שתגן על המדינה. שמעת את יהורם גאון שר 'בלדה לחובש' ומשהו בלב שלך זז. בגלל זה יצאת לחובשים. בגלל זה נשבעת לטפל בפצועים - "...אם אוהב ואם אויב, ובכל אדם באשר הוא אדם..." תראה מה יצא ממך עכשיו, אשר. איך תישן בלילה? איך תסביר את זה לילדים שלך?
קום כבר, אשר! קום! תעשה משהו!
אבל אשר עוצם את העיניים ומנסה לשכוח. זה לא טבח, הוא משכנע את עצמו. זה טעות... טעות אחת גדולה. מחר בבוקר נבין את הדברים יותר טוב. אם יתברר שזה טבח – אז נפעל. אז נהיה חייבים לפעול. אנחנו צה"ל, לא סתם צבא. ההורים שלנו היו בשואה. חונכנו על ערכים. לא צריך לדאוג – בבוקר נגלה את האמת, ונפעל. כן...
חולפות כמה דקות והעייפות מכריעה אותו.
"במהלך השעות האחרונות הצטברו ידיעות מתצפיות שכנות. יש חשד שהפלנגות הנוצריות שנכנסו למחנה החלו לטבוח בפלסטינים חפים מפשע. כרגע, צה"ל והמודיעין עוד בודקים את זה." המפקץ מתדרך את כולם בשמונה בבוקר.
עכשיו צריך לפעול, אשר מזכיר לעצמו.
"בינתיים, המשימה שלנו ממשיכה. יש שינויים בחלק מהמטרות שצריך לתצפת עליהם..."
כן, אבל מה עם האזרחים? מה עם כל האנשים שנטבחים שם?
"מבחינת ציוד ואספקה – עם רדת החשכה יצא כוח קטן בראשות הסמל לאסוף עוד בלוני גז ואוכל..."
איך זה יעזור לנשים ולילדים?
הלב דופק בטירוף.
לא יכול להיות שהוא לבד כאן – לא יכול להיות שלכל השאר לא אכפת. הוא מכיר את החברה האלה – חלקם היו איתו עוד מהגיבוש. עברו איתו יחד יותר משנה של הכשרה. הוא אוהב אותם. הוא מוכן לחטוף כדור למענם. לא יכול להיות שהוא היחיד!
המפקץ מסיים את התדריך.
"רגע – אבל מה עם הפלסטינאים?" שואל יונתן.
תמיד אהב את יונתן. בחור טוב, עם לב-זהב. הוא ידע שהוא יכול לסמוך עליו.
"שישרפו..." אומר שלום, המחליף של שעה שתיים.
יונתן שולח אליו מבט רושף זעם.
"כרגע אנחנו מחכים." המפקץ משיב.
"אבל טובחים בהם שם! רוצחים שם נשים וילדים!" מתרעם יונתן.
"יוני!" זועק המפקץ בצעקה מהוסה. "תוריד את הווליום - אל תשכח שאנחנו במארב!"
"מעניין לי את הקטן!" ממשיך יוני. אלוהים כמה שהוא מעריץ אותו. רוצה לנשק אותו מרוב אושר. "אם אנחנו לא נכנסים להפסיק את מה שקורה שם – אני נכנס לבד, ולא מעניין אותי כלום."
"על גופתי המתה." עונה המפקץ. "יוני – לא כדאי לך להסתבך איתי עכשיו..."
יוני קם באמצע דבריו ומתחיל ללכת לכיוון המדרגות.
"יוני שב!" פוקד המפקץ.
זהו. זה הרגע... הוא מתרומם גם.
"אשר!" צועק הסמל.
יוני מסתובב ורואה אותו. אחר-כך מעביר את עיניו על כל הצוות – מביט טוב-טוב בעיניהם של חבריו הלוחמים.
"לא בשביל זה התגייסתי לצה"ל," הוא מתריס, "לא בשביל שנשב פה בלי לעשות כלום בעוד חפים מפשע נטבחים מתחת לאף שלנו. זה לא צה"ל שההורים שלי נלחמו בו – זו לא המדינה שהם נאבקו להקים..."
"כן?" שלום נכנס לדבריו. "ואני לא התגייסתי לסכן את הצוואר שלי למען האויבים שלנו!"
המפקץ נעמד על רגליו.
"אשר שב!"
כולו רועד עכשיו. הוא קיבל פקודה מפורשת. אם יסרב יכולים להאשים אותו בסירוב פקודה. יכולים לשלוח אותו לכלא. מה הוא עושה? מה הוא עושה לעזאזל?
המפקץ פונה ליוני.
"יוני שב, זו הפעם האחרונה שאני אומר לך!"
יוני מסתובב ומתחיל ללכת. המפקץ מזנק לעברו ותופס בו. יוני מנסה להתנער ממנו. הם מתחילים להאבק. הסמל ועוד שני חברה מצטרפים להחזיק ביוני. אשר רוצה לבוא לעזרתו. הוא באמת רוצה... אבל הוא לא יכול. לעזאזל, הוא פשוט לא יכול...
"תעזבו אותי!" זועק יוני. הם לוקחים ממנו את נשקו ומפילים אותו בכוח לרצפה.
"תגיד לי חייל, אתה השתגעת?! אתה מבין איפה אתה נמצא?"
"תעזבו אותו!" צועק חייל נוסף.
קולות ירי נשמעים.
הפעם זה מכוון עליהם. המארב נחשף! אשר נופל. הצוות מתעשת מהר ופותח באש לכיוון המטרות.
"הוטה מינשוף, המארב נחשף – אנחנו סופגים אש. קבל משנה תורן שלנו פרח – אני חוזר: משנה תורן פרח, עבור."
מה קרה אחר-כך?
אשר לא יזכור. הרבה בלגן. כשיתעורר בבית החולים יספרו לו איך פינו אותו במסוק. איך הצוות שלו חיסל את המטרות, ללא כל נפגעים נוספים, והתקפל חזרה לבסיס.
"ומה עם יונתן?" הוא ישאל.
"חזר יחד איתם."
"והפלשתינאים? הטבח – מה הולך שם?"
"צה"ל עדיין אינו מגיב. עדיין בודקים את תמונת המצב."
עדיין?! הוא יתפלץ. כמה זמן עוד יחכו לפני שיגיבו?
השעות יחלפו. הוא יספור אותם. "כבר עבר יום מאז שהתעוררתי." יגיד לעצמו. חרדי אחד, לבוש שחורים יחלוף על מיטתו, יציע לו תפוח בדבש. "זה ראש השנה!" הוא יזכיר לו. "תברך. תברך שהשנה החדשה תהיה מתוקה יותר..."
הוא יברך בלב כבד.
מה עם הטבח – עדיין נמשך?
"אומרים שבגין שמע על זה רק עכשיו, מה-BBC."
"נו! ומה הוא אמר? צה"ל יתערב?"
מאוחר מדי.
אין מה להתערב. הטבח נגמר. מאות הרוגים, אולי אלפים...
כוס עמאק...
יחלפו ימים, שבועות, חודשים. אף אחד לא יאשים את אשר. אף אחד לא יפנה כלפיו אצבע מאשימה. הוא בכלל נפצע במארב ללכידת מחבלים. 'גיבור!' הם יקראו לו. משפחת נעמני לעולם לא תהיה גאה יותר.
אבל אשר... קצת קשה לו. הוא לא מצליח לסלוח לעצמו. הוא מנסה להדחיק, לשכוח.
כמה כבר אפשר לשכוח?
ולפעמים הוא עוד מתעורר באמצע הלילה, נוטף זיעה קרה - וחושב על התינוק שראה דרך המשקפת, שוכב על האדמה. הוא כנראה מת. בטח שמת... חייב להיות.
אבל אולי בכל זאת...?
