הסיפור המובא כאן נכתב במשותף על ידי ועל ידי ידיד קרוב. בשם ח. מ. (ניק אינטרנטי - שלומו) הסיפור פורסם בפורום "רעות" תחת שמו כאשר צויין על ידו שם´ שהסיפור נכתב על ידי שנינו. סיפרתי לו את הסיפור והוא העלה אותו על הכתב, כאשר לשון הסיפור נשמרה כפי שסופרה לו על ידי, כלומר, חלק גדול הוא ציטוט ישיר ממה שכתבתי. מאחר והסיפור הוא למעשה שיחה ביני לבינו, לפיכך מוסכם על שנינו כי זכויות היוצרים על הסיפור הינן משותפות. להלן הקישור לאתר בו פורסם הסיפור תחת הניק "שלומו".
http://reutt.ath.cx/forum/index.php?topic=549.0ריח האהבה"הריחות הללו, ריח הפריחה שמכה בי את אביב חֶלְדִּי, ריח האדמה בגשם הראשון, ריח הגוף של הגבר שאהבתי, ריח התותים שהיו בגינתי, תמיד יהיו כרוכים אצלי בזכרונות יפים, אבל יותר מכל", כך אמרה לי, "ריח האוכל של אמא. את הריח הזה לא אשכח לעולם. זה ריח הבית. השקט. הביטחון. הריח של אמא".
היינו בתוך חנות תבלינים, כשאמרה את הדברים הללו, נוגעת, כמלטפת את הצנצנות. היה נדמה לי שאני רואה לחלוחית בעיניה. "אימי ז"ל, נהגה שנים רבות לטחון את התבלינים בעצמה. לפי 'העין', ערבבה סוגים שונים לתערובת ששימשה אותה למאכלים שונים. במשך שנים נהגה לשלוח צנצנות מתערובת זו לבנותיה ולכלותיה. מאז שאמי נפטרה, ניסינו, אחיותי ואני, להכין את התערובת הזו, אולם למרות שאנו יודעות את המרכיבים, לא הצלחנו מעולם, להגיע לאותו הטעם".
"תאמיני לי", אמרתי לה, "מעולם לא הייתי בחנות תבלינים ולא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים".
"הסוגים זה רק חלק מהעניין", אמרה בחיוך, "ההתאמה והמינון הנכון ביניהם היא העניין". "תראה", הוסיפה, "למדתי לבשל מאמי, גם אני כמוה מבשלת על פי חוש, ללא שום מתכון, ועל זה אני רוצה לספר לך משהו. במסגרת סדנא לבישול ולאפיה שהתקיימה באחד המלונות לרגל "יום האשה", אמרתי לשף שהנחה אותנו, שעוגות זה לא אני. שקשה עלי האפייה, שרק אילוץ יכול להביא אותי להכין עוגה. ענה לי אותו שף, "זה קורה בדרך כלל לאנשים יצירתיים, קשה להם עם מידות ומשקלות, אלה אנשים שמונחים בעיקר על ידי הרגש והחושים. קשה מאד לתחום אדם יצירתי בכוס סוכר, 6 ביצים, וכוס וחצי קמח".
חשבתי לעצמי שהמילים שאמר לה השף נכונות והוספתי שבאמת הטבחים רואים באוכל יצירה, אך מיד גם אמרתי, שכל הסיפור סביב האוכל מוגזם בעיניי. "נראה לי", אמרתי, "שהמאמצים האדירים שמשקיעים בהכנתו מופרזים. אנשים טורחים שעות ואחר כך הוא נאכל בדקות וכל מה שנשאר זה ערימת כלים להדיח. במידה מסוימת", הוספתי, מחזק את היצירתיות שבבישול, "אני רואה דמיון בין אוכל ובין יצירות מדהימות שאנשים יוצרים מחוֹל או מקרח וגם אותם איני מבין. הם משקיעים שעות, אם לא ימים, ויצירותיהם נעלמות בתוך זמן קצר". אני זוכר שאמרתי לה שזה סוג של אלטרואיזם. השקעה על לא כלום.
"עצובה לי הארעיות", אמרה, "אבל זיכרונות הם לא 'לא כלום'. הזיכרונות הם אני".
"היינו משפחה מרובת ילדים", סיפרה, "ותמיד היה בביתנו סיר מהביל על הכיריים וריחותיו היו ממלאים את הבית. הסיר הזה, באורח פלא, תמיד הספיק לכולנו. גם לחברים שהבאנו עימנו, וזאת למרות שהיינו משפחה דלת אמצעים. זו היתה אמי, האילן שבצילו חסינו. היא היתה הבית.
"תתפלא יקירי", הוסיפה, "אבל עד לנישואי ראיתי את הדברים כמוך, מעולם לא התקרבתי למטבח. כשהייתי רואה את כל הבלאגן והלכלוך של הקילופים למיניהם, הייתי בורחת כל עוד רוחי בי, אבל הנה חלף זמן, נישאתי והפכתי לאם ורק אז הבנתי שבהכנת האוכל אין שום מאמץ, יש "רק" אהבה. אני נהנית לבשל לאהוביי. אני גם מאמינה", המשיכה במונולוג, "שאוכל הוא סוג של נחמה. גם היום, אחרי שבנותיי כבר מזמן עזבו וחיי אינם סביב המטבח, אני עדיין מכינה לעצמי אוכל חם שמשמש עבורי כסוג של זיכרון, שלא כמו סנדוויץ' קר ומנוכר".
ריח העוף 'המכובס' שאימי היתה מבשלת, עלה לפתע באפי, ביחד עם ריח מרק העוף הטעים, שתמיד נלווה אליו. הבנתי על מה היא מדברת, למרות שמגוון האוכל בילדותי היה מצומצם ביותר.
"יש לי אחיינית", המשיכה, "שמאד היתה קשורה לאמי ז"ל. היא לא היתה הנכדה הראשונה לאמי, אבל אמי מאד אהבה אותה. יום אחד, שנים אחרי פטירתה של אמי, נסעה אחייניתי לבית אחותי הבכורה ומשחזרה סיפרה, שכמה דקות אחרי שנכנסה לבית, לא יכלה להתאפק מלבכות. היה שם ריח שהזכיר לה את סבתא. במשך שהותה שם, היתה הולכת מפעם לפעם למטבח, פותחת את מגירת התבלינים ושואפת לקרבה את הריח. זה כנראה מה שקרה לי עכשיו, אני ממש מריחה את הריח המתוק של אמי".
הדיבורים על אוכל, הריחות שפתאום עלו בי, גרמו לי להיות רעב, אבל לא אמרתי מילה. לא יכולתי וגם לא רציתי לעצור, בעד שטף זיכרונותיה.
"ועכשיו אני רוצה לספר לך עוד סיפורון קטן ובזה אני מבטיחה לסיים. אני רואה שקצת התעייפת", הוסיפה בחיוך.
"ממש לא", התקוממתי והוספתי: "הדברים הללו שאת אומרת מעניינים ונכונים. אני אפילו מצטער שזיכרונותיי דלים בכל מה שקשור לאוכל. בעצם אם אספר לך משהו", המשכתי, "אזי תוכלי להבין את הקשר שלי לאוכל ולמה אמרתי את מה שאמרתי".
"כשהתגייסתי לצבא", התחלתי בסיפורי הקצר, "הגעתי ליחידה קרבית, לגולני. עד היום אני זוכר איך רובם ככולם 'קיטרו' על האוכל ואילו לי הוא היה טעים. לא הבנתי על מה הם 'מקטרים'. את מבינה?" שאלתי, "האוכל של הצבא היה טעים לי יותר מהאוכל של אמא, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על העוף המכובס של אמא ושהייתי מעדיף אותו".
"אולי זה דווקא יתרון שאני צריך לזקוף לזכות אמי", הוספתי בחיוך, "המאכלים שלה גרמו לי לאהוב את האוכל של הצבא. אני מצטער שהפסקתי אותך", מיהרתי לסיים, מרגיש מעט מטופש שאני דוחף את זיכרונותי, "תמשיכי בבקשה".
"תראה", אמרה בצחקוק קל על סיפורי, "בין יתר התבשילים שלימדתי את בתי, היה תבשיל שבנה אהב באופן מיוחד, הוא אומנם קשה להכנה, אבל היה שווה כל חיוך של הנאה שעלה על פניו המתוקות. אני זוכרת את החיוכים הללו מהתקופה ששהיתי בבית בתי, שהיתה מאוד עסוקה בענייני עבודה. בתי, שלא הכינה אותו מעולם, קיבלה יום אחד מרץ 'והלכה על זה'. באותה תקופה, שהיתי בארצות הברית. הבת לא בדיוק התעניינה בהבדלי השעות. ברגע שהחליטה שהיא 'הולכת על זה', התקשרה. מצאתי עצמי הלומת שינה, בשעות הקטנות של הלילה, מעברו השני של העולם, מדריכה אותה בהכנת התבשיל. כשנכדי חזר מבית הספר", המשיכה, "ממש בכניסה לבית, הוא שאל: 'סבתא כאן?' זה היה כשנה! מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה". "אתה מבין?" שאלה וענתה, "זה הזיכרון שלנו שמורכב בין השאר מהחושים ואחד מהם הוא הריח. זיכרונות כאלה, לא שוככים עם השנים. הם באים בגלים וכל שצריך זה רק טריגר קטן. בדיוק כמו שקרה לי כאן בחנות התבלינים".
הרעב כבר היה מוגזם בעיניי, לא יכולתי להתאפק יותר ואמרתי, "את באה לאכול שווארמה?"
ליאנה ושלומו.
