סיפור קצר ללא שם

הדמות שנשקפה אליה מהמראה לא הייתה רעה, היא מצאה חן בעיניה ומצאה חן בעיני אנשים אחרים. עיניים חומות ושיער חום בהיר, ארוך, שהיא תמיד פיזרה על קדמת החולצה שלה, שנחה יפה כמו כל שאר בגדיה על גופה הרזה.

אופייה גם הוא היה נחמד. אפילו טוב, אבל הצניעות לא אפשרה לה לומר זאת. אופי שקט, לא מתנשא, לא בוטה, רך ונעים. לפעמים היא הייתה מצחיקה, לפעמים היא הייתה רצינית, היו לה חברים שאהבו אותה והיא אהבה אותם.

אבל משהו לא היה בסדר.

לפני חודשיים היא דיברה עם מישהו, והוא היה נחמד, והוא נראה טוב בעיניה ונראה טוב בעיני חברותיה והיא נהנתה לדבר איתו כשהוא התקשר.

הם יצאו פעם, פעמיים, בפעם השלישית הם כמעט והצמידו את שפתיהם, אך בשנייה האחרונה היא הרכינה את ראשה והתחמקה ממבטו.

לא, גרעין הריגוש לא היה שם.

הנה, היא עושה את זה שוב. בפעמים הקודמות שהיא יצאה עם אנשים שהיו באמת טובים היא דחתה אותם אחרי פעם אחת או פעמיים, בכל פעם שהם ניסו להתקרב אליה היא פשוט התרחקה. כששאלו אותה חברותיה למה היא לא מצאה סיבה, "ככה" הייתה תשובה.

לא, היא לא עברה טראומה, ולא היו לה בעיות נפשיות או תסביכים. היא לא ידעה מה יש לה, אבל הנה היא שוב, בת 17 כמעט ועדיין לא באמת מצאה מישהו. היא שמעה מחברות תיאורים על חבריהם ולא הרגישה שהיא רוצה את זה בעצמה, היא ראתה סרטים בטלוויזיה, והכול היה נראה לה יפה שם, אבל במציאות משהו היה מכוער וכמעט מגעיל בעיניה.

בתוך תוכה היא ידעה בערך מה זה היה.

בלי השירים ברקע, בלי הנאומים הקולחים והאירועים הקורים בדרמטיות בזה אחר זה, עם שגרה או שיחות רגילות זה לא היה אותו הדבר, על המרקע הכל היה הרבה יותר יפה.

כמובן, זה לא אמיתי. כמובן, אלו אשליות שמתאימות לילדות צעירות, וכמובן – זה בלתי מושג.

ובכן, נראה שפיטר פן לעולם יחיה בארץ לעולם לא.