איפה הטבעות? / רונן
איפה הטבעות?
עמדתי מולו לא מבין. הייתי רק במכנסיים קצרים ויחף. הוא חזר על השאלה ועדיין לא הבנתי. בצד שמאל הפצע הפעור בחזה שלי הציק לי. לא יכולתי להסתכל עליו אבל בכל פעם ששלחתי את היד הרגשתי בחור הפתוח. זה לא דימם רק כאב. כאב עמום כזה שאפשר להתרגל אליו. יכולתי להכניס שתי אצבעות פנימה אבל ההרגשה היתה כל כך מוזרה שלא עשיתי את זה.
*
הפיל עמד מולנו מסתיר את כל האופק. כשניסינו לפנות ימינה גם הוא פנה. ביננו לבינו השתרע משטח חולי. חול דיונה בתולי חסר עקבות. כזה שנעים לחכך בידים או לתת לו לזרום מבין האצבעות. חשבתי לרוץ ימינה ולעשות הטעיה ושינוי כיוון לשמאל. הפיל נפנף באוזניו הגדולות כמו מסמן לי שזה לא ילך. היינו חייבים לצאת משם. אנחנו מאחרים בגדול אבל איך עוברים את הפיל. עשיתי צעד קדימה. מרגיש איך הרגל שלי שוקעת קלות בתוך החול החמים. זרימתו נעמה לי בין אצבעות הרגליים. מאחורי היא לא הפסיקה להקריא.
"שש שתיים, ארבע אחת, שלוש שלוש, חמש שתיים, חמש אחת, שלוש שתיים, שש אחת." החלטתי לרוץ קדימה וזהו מקווה שהיא תרוץ אחרי. החול האט את צעדי אבל בכל זאת הצלחתי לפתח מהירות לא רעה. הפיל רק עמד מולי והסתכל מניד את חדקו . כשהגעתי אליו ללא שום מאמץ הדף אותי בחזרה. לא הרגשתי כמעט כשהתנגשנו. היתה תחושה של ריחוף ומצאתי את עצמי שוכב על הגב בתוך החול. האמת שזה היה מאוד נעים לשכב שם שכמעט ולא בא לי לקום.
"שלוש שתיים, חמש ארבע, שש שלוש, ארבע אחת, חמש חמש."
התרוממתי באיטיות. החול זלג מגופי כמו מים. ידעתי שכמה שלא אתנקה באמבטיה תמיד ישאר בסוף משקע של חול. זה ציער אותי מאוד. הלכתי אחורה הכי הרבה שיכולתי. כמעט ונצמדתי אליה עם הגב. אני מקווה שזה יספיק. רצתי, ממש מהר. החול ניסה לעכב אותי והפיל הסתכל עלי בעינים החומות שלו כלא מאמין שאני כל כך טיפש. כשהגעתי לשיא המהירות קפצתי גבוה וקדימה. בשיא הגובה התקפלתי כמו כדור ועשיתי סלטה וחצי. לקראת הסוף ישרתי את ידי וחדרתי עמוק אל תוך החול. החול קלט אותי אל תוכו בחמימות אופיינית. לכמה שניות הייתי תקוע עד לבתי השחי שלי בתוך החול. נטוע כמו פרח מוזר עם שני רגליים מתנופפות. היא הפסיקה להקריא מאחור והתחילה ללכת לכיוונו של הפיל. ניסיתי לקרוא לה שתחלץ אותי מהחול אבל הפה של היה מלא גרגרים ושום קול לא יצא החוצה. למזלי החול לא הצליח להחזיק בי לאורך זמן ובאטיות נטיתי כמו מגדל פיזה אנושי עד שנפלתי. הפיל כרע אף הוא. רגל אחת שלו כפופה והשניה שלוחה קדימה. ממרומי צוארו של הפיל היא קראה לי למהר. הפיל הביט בי במבט מתנצל כמו רוצה להסביר שהוא לא יכול להמשיך הרבה זמן בתנוחה המגוחכת הזו.
*
רכבנו שנינו על עורפו של הפיל. היא הייתה מלפנים ואני מאחוריה. רציתי אני להיות מלפנים אבל לא אמרתי כלום. העורף שלו היה מאוד רחב והפיסוק המאולץ הכאיב לי. העור שלו היה קשה ומדי פעם חשתי בלחץ לא נעים בביצים. היא המשיכה להטיל קוביות אבל לא הקריאה את מה שיצא. ניסיתי להציץ מעבר לכתפה אבל זה כאב יותר מדי. הפיל התקדם באיטיות לכיוונו של נהר גדול. הבנתי שאנחנו צריכים לחצות את הנהר וחשתי בהתנגדות פנימית עזה. מה רע בגדה הזו? מה יש בצד השני שלא נמצא בצד הזה? אבל כל השאלות התנפצו אל תוך הגב שלה. היא הייתה עסוקה בלכוון את הפיל ובהטלת הקוביות ולא שמה לב אלי בכלל. הפיל נכנס באיטיות אל תוך הנהר ועצר באמצע הזרם. הנהר זרם באיטיות כזו שלא היה ניתן להבחין מאיזה צד מגיעיפ המים. המים נצצו בזהרורי כסף שריצדו כמו מאות זוגות עיניים שהביטו בנו. הבחנתי שהגדות מתחילות להתרומם באיטיות או שהפיל שלנו מתחיל לשקוע. חשבתי להגיד לה אבל החלטתי שהיא רצתה לנהוג את הפיל אז שתשבור את הראש לבד. הפיל טלטל את ראשו מצד לצד בפראות ופלט תרועה עמומה של כאב.
"זה הפיראנה." היא אמרה.
"המה?"
"דגי הפיראנה מכרסמים לו את הרגליים."
המיים הגיעו כבר עד לשיפולי בטנו של הפיל ויכולתי לדמיין את מאות השיניים הזעירות שקודחות דרך העור העבה אל תוך מעיו.
"תעשי משהו."
"אחד אחד." היא ענתה.
"מה אחד אחד ? אני לא מצליח להבין אותך."
*
שורות שורות של מוזמנים הסתערו לכיווננו. הם היו מסודרים בשורות כמו הצבא הבריטי . שורה אחת כורעת, יורה, והשורה שמאחוריה תופסת את מקומה בזמן שהם טוענים. תפסתי מחסה מאחורי העוגה אבל הם גילו אותי ושלחו גדוד פרשים לאגף אותי. מיששתי בכיסי אחר הקופסה עם הטבעות. הם סגרו עלי מכל הכיוונים, דוחקים אותי ברוביהם המכודנים. הובלתי אל המצודה. שקט השתרר כשעליתי כושל במדרגות המובילות אל הגרדום. תליין מזוקן הביט בי בפנים חמורות סבר והושיט את ידו קדימה. הנחתי לבסוף את הקופסה בתוך ידו המחוספסת. המלכה ניגשה ולקחה את הקופסה. היא פתחה אותה והביטה פנימה. התביישתי. אחר כך הציגה את הקופסה הפתוחה לעיני כולם. רחש מאיים עלה מתחתי כמו נהמה של חיה טורפת מרובת ראשים. היא היטתה את הקופסה עד שלבסוף הן צנחו מתוכה והתגלגלו על במת העץ שעמדנו עליה. מקישות ומקשקשות בנופלן במרוצה עד שנעצרו. דממו. שתי קוביות משחק מגולפות משנהב. הניקוד שעל פניהן החיוורות היה באדום ארגמן כמו נקודות דם.
"אחד אחד." הכריז התליין העבדקן והקהל כולו הריע.
*
עמדנו שנינו על ראש עמוד עץ. מתחתינו שייטו העננים ואת הקרקע לא היה ניתן לראות בכלל. המשטח שעמדנו עליו היה קטן מלהכיל אותנו. בכל רגע נתון רגלו של מישהו מאיתנו היתה תלויה באויר. נאחזנו אחד בשני לשיווי משקל. היינו צריכים לדבר אבל שתקנו. רציתי להסתלק משם. היא הביטה בי כאילו אנחנו תקועים כאן רק בגללי. התפלאתי מה מחבר אותנו ומאפשר לנו להחזיק מעמד. היא הוציאה את הקוביות. אין כאן מקום להטיל אותם רציתי להסביר לה אבל שתקתי. היא אחזה בי בחוזקה והתכופפה. שמרתי שלא תיפול נישען בצורה מסוכנת לאחור. הרוח מחוץ למעגל העץ הצר עליו ניצבנו היתה חזקה ונשכה בבגדי. ברוח הזאת יכולתי לפרוש ידיים ולהתעופף מכאן. מה אני צריך את קן הנשרים הזה שאנחנו לכודים בתוכו אבל אז הסתכלתי לתוך עיניה וניזכרתי. היתה שאלה בעיניה ומשכתי בכתפי. הייתי סקרן בעצמי. לרגע כמעט איבדנו שיווי משקל. ידה התהדקה על שלי ואני הרגשתי את המתח בשרירי ירכי. התחילו להשמע נקישות עמומות בעץ. הרעד הגיע מלמטה. היא הטילה את הקוביות. הן קיפצו בין רגלינו. לא הצלחתי לראות מה יצא. היא אספה אותן בזהירות חזרה לידה שומרת על השיווי משקל העדין שלנו. הנקישות בעץ הלכו וגברו ונשמע קול פיצוח חד. העמוד נע קלות כמעט מפיל אותנו מראשו. היא הטילה שוב. קוביה אחת נעצרה מייד ואילו השנייה קיפצה וקיפצה, דילגה מעל רגלינו והחלה נופלת למטה. ניסיתי לתפוס אותה אבל אז כמעט נפלנו. נצמדנו במהירות זה לזו. מתחבקים. נושמים בכבדות. הרגשתי את גופה הרך הנצמד אלי ואני בטוח שהיא חשה בקשיות שלי. עמדנו כך, צמודים ורועדים, מנסים לא לחשוב על מה שאבד.
© כל הזכויות שמורות לרונן
