חַרְצִיּוֹת

                                                       לבת-שבע שריף.

          רָאִיתִי אוֹתָן מְחַיְּכוֹת בְּבַיְּשָׁנוּת יַּלְדּוּתִית,

          מְצִלּוֹת רִיסֵיהֶן הַלְּבַנְבַּנּוֹת בַּעֲנָוָה.

          וּבְתוֹךְ עֲרִיסָתָן הַזְהֻבָּה רָצִיתִי לְהַצְפִּין אֶת

          יְמֵי הַאֶתְמוֹל, כְּמַתָּנָה שְׁזוּרָה בְּסֶרֶט וָרד.

          לִרְאוֹתָן נוֹשְׁמוֹת לִרְוָחָה,

          אוֹגְרוֹת אֶת בָּשְׂמוֹ שֶׁל הַטַּל,

          רַעֲנַנּוֹת בַּלּבֶן הַקָּפוּא שֶׁל הַשַּׁחַר.

          אֶרְצֶה בְּעוֹד כַּמָּה שָׁנִים אֲרֻכּוֹת,

          כְּשֶׁאָחוּשׁ בַּקְּמָטִים הַמִתְפַּזְּרִים שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי

          לְשַׂחֵק בָּרִיסִים הַצְּחוֹרִים בְּ"אוֹהֶבֶת לא אוֹהֶבֶת".

          וּמִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה הָרְדוּמָה

          לְהָשִׁיב אֶת הַיָּקָר, אֶל אַלְבּוֹם הַחֲוָיוֹת שֶׁל עַצְמִי