מסך הבמה החל להיסגר לאיטו, אף אחד לא יכל לראות את פנוי הקורנות של דוד. החיוך פשוט לא נמחק מפרצופו העגלגל. הזיעה שעל מצחו לא הפריעה לו כהוא זה,הוא פשוט היה מאושר.
אך מי שנכנס לתוך תוכו ידע שיש דבר המציק לו, "למה שלומי לא הגיע? מה? הוא שכח אותי? זה לא אפשרי! אנחנו כבר 4 שנים יחד והוא בחיים לא שכח אותי" חשב דוד לעצמו.
השעה כבר 16:00 עוד שעה וחצי המופע מתחיל, אני חייב לצאת מפה בזמן הקרוב אחרת אני לא אספיק להגיע, אמרתי לעצמי.
"שלומי!" שמעתי מישהו מתנשף מאחורי, "קוראים לך למזכירות של הישיבה","מה? זה דחוף?" שאלתי, "כן זה דחוף מאוד".
לא ידעתי מה לעשות, אך לא נותרה בי כל ברירה נשאתי את רגליי בחוסר חשק מוחלט אל עבר המזכירות. על מדרגות המזכירות נתקלתי גם באלעד אבי ויצחק, חברי לשיעור.
"מה? מה הולך?" שאלתי, " וואלה לא יודעים, יש שמועה על מילואים" מה מילואים עכשיו? אני חייב להעיף את עצמי מפה בהקדם האפשרי. דלת המזכירות נפתחה וראש הישיבה יצא החוצה, "חברים!" הרב קרא, כאילו אנחנו מינימום בתחילת מרד בר כוכבא, "נתבקשתם לצו 8 אני מקווה שתעשו חיל חזקו ואמצו!"
אימא, הכל בסדר אין לי כוח לדבר, שלומית אמו של דוד ניסתה לדובב אותו אך ללא הצלחה, אימא אני אהיה בסדר!
דוד התכנס בתוך עצמו הוא רק חיכה לרגע שבו יגיע הביתה בכדי להתקשר לשלומי.
כשחנו בחניית ביתם דוד כבר היה קצר רוח אמו פתחה את דלתו והוא ממש רצה לרוץ למעלה להגיע אל מכשיר הפלאפון שלו ,אך דוד לא יכל לרוץ, כן, דוד הוא ילד נכה. אמו שלא שמה לב לפקעת העצבים שבנה הפך המשיכה בשלה וכך עברה לה עוד מחצית השעה עד שהצליח דוד להשתחרר מכבלי אמו ולהגיע אל חדרו.
- אז אני לא מבין, מה צריך להביא?
- תביא בגדים לשבועיים לפחות, קצת אוכל מדי ב' וציוד בסיסי שעוד נשאר לך.
ככה זה מילואים ראשונים חשבתי לעצמי.
ארזתי את התיק ונפניתי לצאת מהבית, לא לפני שנישקתי את אמי ואבי, אימא אני אהיה בסדר אין לך מה לדאוג.
התחלתי לרדת במדרגות כשלפתע, איך יכולתי לשכוח? רצתי במהירות הבזק אל האוטו ונסעתי לאולם הפיס.
כשהגעתי כבר היה האולם חשוך,מאוחר מדי אמרתי לעצמי כולם, כבר הלכו הביתה. ניסיתי להתקשר לדוד אך לשווא שוב ושוב הגעתי למענה הקולי, התלבטתי אם להשאיר לו הודעה או לא, בסופו של ענין נמלכתי בדעתי, אני אדבר איתו נורמאלי, לא מגיע לו איזה שהו קול מוקלט.
אבל אז עלתה במוחי אפשרות חדשה.
דוד הגיע לחדרו וניגש ישירות אל המגירה, הוציא את מכשיר הפלאפון וראה על הצג, "6 שיחות שלא נענו" הם היו כולם משלומי.
דוד הניח את הפלאפון בייאוש, מחפש אחר תקווה שתגיע.
ואז, כאילו החליטו מהשמים להגשים את משאלתו, דוד קיבל הודעה.
"דוד יקירי, אני יודע שאין מילים שיכולות לתאר ולהסביר את גודל תחושת ההחמצה שקיימת אצלי בלב, ניסיתי, ניסיתי בכל מאודי להגיע להופעה אך לשווא, נקראתי לשירות מילואים, לשרת את המולדת ולכן לא הגעתי ממש רציתי לשמוע איך היה אך לא ענית לי. מצטער,נדבר כשאחזור.
מחברך היקר, אוהב שלומי.
דוד נשאר המום, איך יכל לחשוד בשלומי? הרי כבר 4 שנים שהם יחד בכל מחנה, בכל פעילות בכל שבת, הם היו יחדיו במצבים הכי עצובים והכי שמחים, מי היה יודע מה קורה אם לא עודד אותו בזמנים הקשים.
דוד לקח את הפלאפון והחל לכתוב.
בדיוק כשבאתי לנתק את מכשיר הפלאפון שלי הרגשתי את הרטט, הודעה.
"אני מצטער יחד איתך שלא הצלחת להגיע,היה ממש טוב וכיף! חוץ מפרט קטן, אתה לא היית שם. אני מחכה שתחזור מהמילואים, אני כנראה לא "אלך" לשום מקום. דוד.
נ.ב אני אוהב אותך, תשמור עלינו ועליך.
