הסתכלתי במראה, היא הסתכלה אלי חזרה, עגולה, גדולה, לבושה חולצת משבצות של הבן זוג. "היא נראית כמו אחת שהולכת להתפוצץ" חשבתי בליבי, בעוד היא מתבוננת אלי בחזרה, מחייכת. רגועה, שלוה, נינוחה, איטית וכבדה. נכנסתי לתא השירותים. השארתי את עגלת הסופר עמוסת המצרכים מחוץ לתא השירותים ונהניתי מהתרוקנות השלפוחית, שהפכה להיות מטרד רציני בשבועות האחרונים.
סיימתי, יצאתי, נטלתי ידיים וחזרתי לאולם הפנטזיה הענק, בו מדפים גבוהים, עמוסים קופסאות, ציוד, דברים, בכל מיני צבעים, גדלים, צורות, ריחות.
הוא חיכה לי ליד המעדניה, ממתין לתורו. הצטרפתי בהמתנה לפריסת 200 גרם פסטרמה "תבור".
המוכרנית חמוצת הסבר הגישה לנו את הפרוסות הארוזות ושאלה אם אנו מעונינים בעוד משהו. "לא" הוא ענה והמשכנו לקופות.
המחשבות שלי השתוללו, אין שם שקט, הראש רועש , התנועה סואנת, פקקים, עומס, אטרף.
אני בשבוע 39 . הר אדם עם תינוקת בפנים. סופגניית ענק עם ריבה מתוקה מתוקה. היינו היום יחד, סידורים ענינים. אכלנו צהריים במסעדה, נפגשנו עם אחותי שהצטרפה. עוד לא ידעתי שזו תהיה הקנייה האחרונה שלי כאישה ללא ילדים. שזה השקט המדומה לפני הסערה. מאז השתניתי. לא ידעתי את זה באותה נקודת זמן, אבל משהו בקשרים המוחיים שלי, החל להשתנות כמה שעות מאוחר יותר עם החלת תהליך הלידה. יצאנו לטייל בשכונה. אהבנו מאוד לטייל ברגל, להציץ לתוך הבתים בשכונה החדשה, לשמוע את הקולות, המולות ילדים, הורים מדברים, מסבירים. אנחנו רק שנינו. התיישבנו בגינה הציבורית לנוח. אני כבדה, קשה לי ללכת מהר, קשה לי ללכת רחוק. אני בשבוע 39, כבדה ביותר מ20 ק"ג ממה שהייתי לפני 9 חודשים. זה לא צחוק, זה כבד, וזה לוחץ, ואני הולכת לאט, בקצב שבחיים הרגילים של ללא הריון , אין סיכוי שהייתה לי סבלנות להתמיד בו יותר משני צעדים.
הרגשתי איזו רטיבות בתחתונים, משהו מוזר. אמרתי לו שכדאי שנלך הביתה לפני שהמכנסיים יוכתמו. חשבתי שאולי זו ירידת מים, אבל רק במעומעם. מאיפה אני יכולה לדעת מה זה ירידת מים, אם בחיים לא ראיתי את זה, לא חוויתי את זה ולא שמעתי על אף אחת שזה קרה לה?
בבית, בדקתי, קראתי בספר, ואחרי התייעצות קצרה החלטנו לקחת את התיק ולנסוע לבית החולים.
הגענו עד מחלף השלום שהיה פקוק ואני חשבתי לעצמי שזה לא כואב ללדת. מה ידעתי?!
הגענו לבית החולים, נרשמנו, נבדקתי, והחליטו שזו אכן הלידה. פסגת הפסגות, הכמיהה, השאיפה האולטימטיבית של כל מי שבסביבה שלי ובגילי פחות או יותר, בשנה האחרונה או בשנתיים. הנה אני שם, זה קורה לי. באמת. אני מחוברת למוניטור ופתאום מתחילים להופיע כאבי מחזור קטנים, מדי כמה זמן. הם לא סדירים, רנדומליים. המים מטפטפים, ולי לא אכפת, שיטפטפו. עובר הזמן, שעה שעתיים וצירים , מסתבר , מתגברים. אני נבדקת שוב, הפעם מדובר בפתיחה רצינית של 2 ס"מ ואני עולה רמה ומועברת לחדר לידה. מובלת בחלוק שכל ישבני חשוף לעיני כל, ללא שום הסבר על מה שעומד לקרות, מה התהליך, מי נגד מי, מי אני מי הם, התקשורת טלפתית בשלב זה. אני נדרשת לבצע הוראות. לשכב על הצד.. חוקן. הנחיות כיצד לשבת בשירותים עד שהמעיים יוציאו את מה שיש. כשחזרתי שאלו על אפידורל, אם אני רוצה. אני הרי ג'דה, עשו לי שטיפת מוח נגד ושאני יכולה להתמודד עם הכאב. גם מהדור הקודם טרחו להזכיר שכך נבראנו וזה הטבע, ואין לנו צורך במשככים. ואני משתכנעת. אז איני מעוניינת באפידורל. והמיילדת המעודדת אומרת שאני לא מתארת לי איזה כאבי תופת אני עוד עומדת לעבור, אבל אני סומכת על עצמי שאני יכולה לכול, ויהי בסדר גמור.
ואז התחילו כאבים כאלה, שחשבתי שהגוף שלי מתפרק. כאבים אינסופיים, עמוקים עמוקים, בלתי סופיים בעוצמתם, אך סופיים במשכם. אף אחד לא עזר לי להתמודד איתם, עם הצירים האלה. שכמובן שיש דרך אחרת שמסייעת ועוזרת לעבור אותם ולא לסבול כל כך. אבל המיילדת שלי לא היתה בעניין. היא מאלה שמעדיפות שאקח אפידורל , ואז תהיה לה פחות עבודה עימי, פחות להרגיע, פחות להשקיע, פחות לעודד. הזמן עבר ובטלויזיה היו שירים של זומטי ולבטי, אריק איינשטין. אני חוזרת לכיתה י"א. לומדת לבגרויות עם חברתי הטובה, מעשנות סיגריות בהסתר, בורחות משיעורים, מתגנבות לבתים שלנו, לפני שההורים שלנו יגלו אותנו. מדברות על החיים, על מה יהיה איתנו שנהיה גדולות, בנות 30 לדוגמא. בטח יהיו לנו ילדים. אז לה לא יהיו. לה גם אין יותר חיים. היא סיימה אותם מבחירה, בלעה כמות עצומה של כדורים באחת מהתקפות הדיכאון שהשתלטו עליה. מגיל 14 היא ניסתה עד שבגיל 26 היא הצליחה. ההצלחה הכי גדולה שלה, רק שהיא לא היתה שם כדי להנות ממנה. 14 שנים של סבל נפשי, התמודדות יומיומית עם שדים אפלים, נסתרים שאף אחד לא ראה, אף אחד לא ידע. כמעט. רק אלה שאנסו אותה. עוד לא היתה בת 12 וכבר התרסקו לה החיים. אף אחד לא יכל לעזור לה כי היא לא סיפרה. הפחד לספר גבר על הכאב מהחוויה הנוראית. אז ככה היא סחבה את זה עד שהחלה בניסיונות ההתאבדות. אמא שלה, לא ידעה איך לאכול את זה , אבא שלה לא סבל אותה מרגע שנולדה. אז ככה היא נשארה עם זה לבד. אני חושבת שאני הייתי הראשונה שהיא סיפרה לה. זה היה 4 שנים אחרי. הריקבון הנפשי כבר היה במצב מתקדם. הוא התפשט לכל זיק שמחה שהצליח להתגנב לנפשה ומיד הבריח אותו החוצה. ואני בחדר לידה. הוא איתי, רק רואה את הכאב הפיזי שלי. איזה מזל שיש וילון בצורת ראש לכל המחשבות. אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה, על מי שאני רוצה ואף אחד לא יראה, אף אחד לא יידע, ואני יכולה לספר מה שבא לי. השעה כבר 03:00, הכאבים בשיאם. אני חושבת שכאן אני אמות. זהו, תיוולד לי תינוקת, אבל אני את החיים שלי מסיימת כאן על מיטת הלידה הזו. הכאבים הוציאו ממני קולות של חיה פצועה, מדממת, גוססת. הקול שיצא ממני, הוא רק תודות לפיזיולוגיה, לצורת זרימת האויר, ולא מקושר לשום אנרגיה יזומה ממני. אני הייתי מותשת. המיילדת טרחה לומר לי שמה שאני חווה כרגע, הוא כלום ושלפניי עוד דרך ארוכה וכאבי תופת כמובטח. פתאום הרגשתי , לחץ אדיר בין הרגליים, כאב חד פילח את גופי ופלטתי צרחה או אולי שאגה שמייד הביאה אותו צמוד אלי. לחשתי שיקרא למיילדת כי אני יולדת. הוא לחש "מיילדת" והמסכנות שלו כל כך עיצבנה אותי, שכבר היה ציר לחץ נוסף. בסוף הגיעה המיילדת בסיועה של אחת נוספת. חזק חזק הן צעקו לי. תנסי ללחוץ לכיוון היד שלי לכאן, יופי. מצוין ועכשיו לכאן, נהדר. את ממש מתקדמת יפה. תני לי יד תרגישי את הראש, הוא יוצא. אני חושבת על שערות בלונדיניות, ואין לי כוח להושיט יד. שרק תצא כבר. שזה ייגמר. התחושה של לא לבלוע לא להקיא, לפרק זמן קצר של מספר דקות בסך הכל. והרגשת הצריבה כשהראש עובר החוצה יחד עם תחושת הגוף שיוצא החוצה, נולד לחיים משלו, והמים החמימים ששוטפים בצורה כה נעימה את התעלה שלפני שניה היתה בשיא הדוחק והלחץ, וההקלה כבר כאן. אני אחרי. היא בחוץ. זה היה כמו בנשיונל ג'אוגרפיק הוא סיפר. כמו לביאה. בגאווה. בלי אפידורל . מבחירה. היא עשתה את זה כמו גדולה. ואני הייתי על האולימפוס ובכורתי שתהיה בריאה נולדה. והפכתי לאם, אמא, אחריות טוטאלית לחודשים הקרובים , שגרמה לשינויים כימיים במוחי, לשינוי מבנה האישיות שלי. לשינוי עצום של החיים שלי, שהשתנו מעתה עד עולם. התמימות, הקלילות, שאבדו לעולם, שלא יחזרו לעד. לו ידעתי את זה, הייתי שומרת אותם באקווריום, במסגרת, במשהו שיהיה לי מקום לבוא להזכר איך זה היה פעם. לפני האחריות הבלתי נגמרת לצאציי. לזה לא הייתי מוכנה. אף אחד לא מדבר על זה, לא מזהיר מפני זה. או אולי כן, אך אין לך את היכולת להבין על מה מדברים ולכן אולי זה עובר מעל, נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה, כי אין לך את היכולת לקשר או להבין כי לא חווית את זה. ואחרי שחווים זאת מאוחר להסביר מה זה, כי אי אפשר כבר להתכונן, זה כאן.
לקח כמה שנים עד שהבנתי שזה בסדר. וגם ככה אפשר להנות, אפשר למצות את עצמי. אפשר לכתוב את זה.
