נירה התעוררה ולאחר שנייה התהפכה לצד השני. אפשר להמשיך לישון. סוף, סוף הגיע הבוקר שלאחר השבעה. הבית כולו שלה. בפעם האחרונה זה קרה לפני עשרים ושש שנה, כשהם היו נשואים טריים, וגבי הלך למילואים. כמה נהנתה באותם שבועות של מנוחה, כשהדירה השכורה הקטנטונת הייתה כולה לרשותה. לא היה צורך להתחשב – הכול לפי מה שהתחשק לה.
כשתקום, מאוחר יותר, היא תאוורר את כל הבית, תפתח את כל החלונות לרווחה. מזג האוויר מעונן וקר, אבל היא חייבת להכניס אוויר נקי וחדש לבית. אוויר שיגרש את רוחות המבקרים, יפיג את ריחות התבשילים וישכיח את הדיבורים. כל כך טוב השקט לאחר המהומה. כל כך הרבה אנשים שהיא לא הכירה לחצו את ידה. בגלל הילדים לא פצתה פה. בראש מורכן ובצייתנות שיתפה פעולה בסידורי הקבורה, ההלוויה והשבעה. הכול נעשה כמו שמקובל. במהלך השבוע התאפקה עשרות פעמים מלברוח ולהסתגר בחדר השינה ונשארה לשבת ליד הילדים. לפעמים רצתה לצעוק בקול רם "עופו מהבית!", אך תחת זאת הליטה פניה בכפות ידיה ונשכה את שפתיה.
- די, די, אל תבכי – ניחמה אותה גיסתה, כשהיא מוחה את דמעותיה היא.
אבל היא לא הזילה דמעה. לא הצליחה לבכות. היא שמעה אנשים מדברים על ההלם, הפתאומיות. הבנים בכו. היא הביטה בהפתעה בדמעות הנוצצות בעיניהם, בכל פעם שמישהו העלה איזה סיפור מן העבר. כל בני המשפחה, דודים ובני דודים, אחיינים וגיסים, כולם הסתובבו בביתה כבתוך שלהם. במטבח, בסלון, הזיזו רהיטים, פתחו ארונות, אפילו בחדר השינה שמו מעילים, עגלת תינוק. לא נותר לה מקום משלה, פינה בה תוכל להסתתר בשקט. עורה התייבש והיא שפשפה את זרועותיה עד שאדמו. תגובה אלרגית- אמרו כולם, זה וודאי ההלם. היא הביעה הסכמתה לאבחון. היא הביעה הסכמה לכל דבר, רק שייגמר, רק שישאירו אותה בשקט.
נירה המשיכה להתפנק במיטה, מושכת את שמיכת הפוך מעבר לראשה. נדמה שהדממה התפשטה ומילאה את כל חלל הבית. כל הבית הפך למעין כסת ענקית שהיא מוצאת מסתור בתוכה. עדיין היו לה ייסורי מצפון על ההקלה שחשה בינה ובין עצמה. כמה פעמים ייחלה לחיות לבד, ייחלה למנוחה, והנה, כמו מלמעלה קראו את מחשבותיה, ונענו לתפילה שלא העזה לבטא. לפני שנתיים עידן התקבל לטכניון ועבר לגור בחיפה. אסף כבר עזב לפניו וגר עם לילך. שניהם נותרו לבד בדירה והשתררה ביניהם שתיקה קבועה. חלל ריק. הם שוחחו בנימוס על ועד הבית, קניות בסופר, חשבון הבנק. כשהבנים באו בערב שבת הייתה הקלת מה באווירה, אך מיד כשעזבו השתרר השקט הזה המתמשך, שאין לו פיתרון. שניהם עבדו וחזרו הביתה בשעות אחר הצהריים, ונוצרה שגרה של נפרדות. היא באה, מתקלחת, אוכלת לבד במטבח והולכת לחדר השינה לצפות שם בטלוויזיה או לקרוא ספר. הוא בא, מתקלח, מכין לעצמו מגש עם כמה פרוסות, גבינה וירקות ויושב מול הטלוויזיה בסלון. היא נרדמת במיטה. הוא נרדם בסלון מול הטלוויזיה, קם לאחר זמן ועובר למיטה. ככה כל יום. תמיד חלמה לברוח, לחיות בדירה קטנה, בחדרון, לבד, רחוק, מנותקת, היא לא צריכה הרבה. ועכשיו החלום התגשם.
היא בדיוק התכוננה לעזוב את המשרד כשקיבלה את הטלפון.
- נירה? מדבר ניסים מ"גלובילד", שעובד עם גבי.
- כן ניסים. מה נשמע?- היא הכירה את ניסים שנים, איש חביב, מבוגר מבעלה. פעמים רבות שימש כמנהל עבודה בפרויקטים שבעלה פיקח עליהם.
- הייתה תאונה. גבי נפצע קשה. הוא בתל השומר.
- אני מגיעה מיד – אמרה, לקחה את התיק ונסעה.
רק כשהגיעה לחדר המיון וראתה את מנכ"ל החברה משוחח עם רופאים, הבינה שהמצב חמור.
- גב' אונגר- פנה אליה המנכ"ל בפנים חמורות – הייתה תאונה נוראה. אני כל כך מצטער.
- גב' אונגר – פנה אליה הרופא הצעיר- בעלך סבל מחבלות בגבו ובראשו ומפגיעות פנימיות. הוא היה במצב אנוש כשהועבר אלינו. אני כל כך מצטער.
הוא המשיך לפרט. הלב... הכבד...דימום מאסיבי... ההכרה לא חזרה אליו... עשינו כל מה שניתן...
היא כבר לא הקשיבה. לא קלטה. היא התמקדה בפניו של הרופא, עורו הוורדרד כמעט נטול קמטים, שערו הבהיר כבר דליל מעט. דוחף את משקפיו מעלה כשהם מזדחלים מטה על גשר אפו. תהיה לו קרחת בגיל צעיר, חשבה.
כשסיים לדבר, לקח אותה המנכ"ל הצידה, הציע להתקשר, להודיע לבנים. גם הוא דיבר ופירט והיא הקשיבה במקוטע ולא הבינה.
כנראה החליק... מקומה עשירית...תהיה חקירה...בדרך כלל הוא כל כך זהיר... מקפידים על נוהלי בטיחות...גורמים סביבתיים... היו עליו חגורת בטיחות וקסדה...
נירה התהפכה לצד שני. חם מתחת לשמיכה וקשה לקום. כשהייתה ילדה ניסתה מדי פעם להעמיד פני חולה בימי החורף הגשומים, במיוחד אם היה מבחן בחשבון. לפעמים הצליחה לשכנע את אמא שלה ולא הלכה לבית הספר.
- אמא.. כואב לי הראש ... הגרון... אני לא מרגישה טוב... אני חושבת שיש לי חום...
הטלפון. אין לה חשק לענות. היא התגלגלה במיטה אל הטלפון הניצב על הארונית בצד של גבי.
- מדברת חווה, מנהלת משאבי אנוש ב"גלובילד". משתתפת בצערך. מצטערת להפריע. אולי אפשר לחפש... העתק של הפוליסה... ביטוח מנהלים... טופס חתום. אם אפשר לשלוח בדואר. נתחיל בצעדים לתביעת הפיצויים.
אין ברירה. היא קמה ומתחילה לפתוח חלונות. קר בבית. היא לבשה סוודר וגרביים וניגשה לספריה בחדר שהיה פעם חדר הילדים. היא עלתה על כסא כדי להוריד את הקלסרים מן המדף העליון. שם מתויקים כל המסמכים. תעודות הלידה, תעודות בי"ס, פוליסות ביטוח, חשבונות בנק. גבי היה איש מסודר. לאט ובקפדנות עלעלה עד שהגיעה למסמך שחיפשה. היא הוציאה מן הניילון את הפוליסה ואז נפלה על הרצפה מעטפה.
נירה הרימה את המעטפה. מעטפה לבנה ועליה בכתב ידו של גבי:
"לנירה – אישי" בכתב גדול ומודגש בשני קווים. נירה הניחה את הפוליסה בצד, הפכה את המעטפה. מודבקת. היא קרעה אותה בחוסר סבלנות כדי להוציא את הדף.
נירה היקרה,
אם הכול יסתדר לפי התכנון את קוראת את המכתב הזה לאחר מותי. רצוי שתשמידי את המכתב לאחר שתקראי. אני מאוד מבקש לא להראות אותו לילדים ולא לספר להם. חבל לפגוע בהם שלא לצורך.
כן, המוות שלי נראה כתאונת עבודה. אל תדאגי, תחקרתי את הנושא ביסודיות. הרי בתפקידי אני אחראי גם על מהנדס הבקרה והאיכות. אני יודע בדיוק מה לעשות כדי לשכנע שזו אכן תאונה על מנת שתקבלי את כספי הפיצויים.
אני כותב על מנת לבקש ממך סליחה. חיינו יחד עשרים ושש שנים ואת יודעת שאני אדם ישר. חטאתי כלפייך ואני חושב שמגיע לך לדעת את האמת. שיקרתי לך שנים, היו לי ייסורי מצפון, אך לא הייתי חזק מספיק כדי לגמור עם העמדת הפנים והשקרים.
אתחיל מהתחלה. את זוכרת איך הכרנו? בבית הורייך, כשגליה חזרה?
נירה נזכרה. היא סיימה אז את השירות הצבאי. גליה חזרה לבית ההורים לאחר שהות של שנתיים בשגרירות במומבסה. הדירה התמלאה במזוודות. "יש גם ארגזים בדרך" צחקה גליה. כאחיות לא היו מעולם קרובות, אבל גליה חיבקה אותה חזק, חזק. "איך התגעגעתי אליך נירה'לה, איך השתנית!" מיליון סיפורים היו לה וכולם ישבו ושמעו מרותקים. היא הביאה שטיחים, חרוזים, בדים צבעוניים. שוב היא במרכז העניינים- חשבה לעצמה נירה בחמיצות- שנתיים לא הייתה, קיבלתי מעט תשומת לב, והנה היא כובשת שוב את מרכז הבמה- הבת הבכורה והמוצלחת. יומיים לאחר מכן הופיע בבית הוריה עוד כוכב. יוני. יוני גם הוא עובד משרד החוץ. הם יחד כבר חצי שנה ורוצים להתחתן בקיץ. הברק בעיני הוריה כבר כמעט גרם לתקלות במערכת חשמל. יוני, הנספח הצבאי, מתחתן עם גליה. יוני, מלח הארץ, מן המשפחות המייסדות של רחובות. הוריה יצאו מגדרם. אמה תפרה שתי חליפות חדשות. אחת כדי להיראות "כמו שצריך" כשתפגוש את הוריו של יוני, והשנייה למסיבת האירוסין. שעות ארוכות ישבה ושפופרת הטלפון דבוקה לאוזנה, מספרת בקול מרוגש לקרובים וחברים. "אני אומרת לך" חזר המשפט "יותר טוב מזה היא לא יכלה למצוא! חצי רחובות שייכת להם!" נירה הרגישה שאין לה אפילו תפקיד משנה בכל הדרמה הזו. היא השתדלה לצאת מן הבית כמה שיותר. ערב אחד, יומיים לפני שגליה ויוני עברו לדירה השכורה שמצאו, הגיע גבר גבוה ושחום ששאל על גליה. נירה הציעה כוס קפה. גבי קוראים לו, אמר. הוא הכיר את גליה במומבסה, הוא היה שם נציג חברת בניה ישראלית. לפני שמונה חודשים הסתיים הפרויקט באפריקה. הוא חזר לארץ והנה שמע שגליה חזרה ובא לראות אותה. נירה לא התעניינה. "כבר סגרו את החנויות"- הציצה בשעונה- "עוד כמה דקות בטח היא ואמא שלי יהיו פה. אתה יודע. עוברים דירה, הכנות לחתונה וכל זה". "גליה? גליה מתחתנת?" שאל גבי "כן. לא ידעת? הוא גם עבד בשגרירות. יוני. יוני נווה". "אה, יוני, כן, אני זוכר אותו" ואז נכנסו ברוב המולה גליה ואמה.
היא פגשה את גבי עוד כמה פעמים בדירה של גליה. באחד הערבים, ניצל את העובדה שיוני וגליה במטבח, אחז בידה והציע שייפגשו. הם התחתנו חמישה חודשים אחרי גליה ויוני.
גליה ואני לא סיפרנו שהייתה בינינו אהבה גדולה באפריקה. חיכיתי לה שתחזור. הייתי בטוח שגם היא מחכה לי. בשלב מסוים היא התחמקה מטלפונים אז חששתי שאולי יש בעיה, אבל חתונה עם יוני- זה היה שוק חיי. עדיין אהבתי אותה ובמין מזוכיזם המשכתי ללכת לבקר אותה ואת יוני. אחר כך התאהבתי בך. אפילו לאחר שתקראי את המכתב עד סופו, אני מבקש שתאמיני. אהבתי אותך והתחתנתי איתך מתוך אהבה. אני נשבע. לצערי המשיכה ביני ובין גליה לא מתה. שנינו חשנו אותה במפגשים משפחתיים, אבל התאפקנו. יום אחד, לפני ארבע עשרה שנה, גליה באה אלי לעבודה בתירוץ של התייעצות בעניין מקצועי. יצאנו לאכול צהריים וכל המחסומים נפלו. מאז נפגשנו כשיכולנו. לפעמים חלפו חודשים ללא פגישה. שנינו לא רצינו לפרק את המשפחות. יוני לא יודע כלום. חייתי איתך חיים של שקר. חייתי איתך וחלמתי עליה. אני לא יודע אם תוכלי להיות נדיבה מספיק כדי לסלוח לי. אולי לא מגיע לי שתסלחי לי.
לפני שלוש שנים, כשגליה חלתה בסרטן, עולמנו חרב עלינו. תמכתי בה ככל שיכולתי בנסיבות ההן. כשנפטרה לפני שנה, הרגשתי שאין לי בשביל מה להמשיך לחיות. חיכיתי. חשבתי שרגשות האבל יחלפו. זה לא קרה. להפך, שקעתי בדיכאון ממנו לא רציתי לצאת. החלטתי לשחרר אותך מן המעמסה של בעל שאינו מסוגל להעניק לך דבר מלבד צער. החלטתי לגמור עם הכאב הבלתי פוסק בחיי.
סלחי לי נירה. את אישה טובה. את לא פגעת בי ואני התנהגתי בצורה בזויה.
שוב. השמידי את המכתב. חשוב מאוד שתקבלי את כספי הפיצויים. אני רוצה להבטיח חיים נוחים לך ולילדים.
הלוואי שתזכי להיות מאושרת,
גבי
ידיה רעדו, צמרמורת ובחילה קלה אחזו אותה, כמו בתחילת שפעת. נירה בדקה את התאריך בראש המכתב. תחילת החודש. בדיוק שבועיים לפני מותו. לא יכול להיות. לא יתכן. לא, היא לא האמינה. גליה וגבי... ארבע עשרה שנה ... תמיד צחקה עם חברות, כשדיברו על בגידות, ואמרה שהיא בטוחה שלגבי אין סטוצים. הוא אדם כזה רציני ויסודי- צחקה- אין צ'אנס שזה יהיה אירוע חסר חשיבות ופזיז. בגידה אצלו זה יהיה רומן ארוך. עכשיו זה לא הצחיק אותה. זה לא מנחם בכלל שהיא קלעה בול.
נירה לקחה את המכתב והכניסה חזרה למעטפה. היא נכנסה למיטה יחד עם המעטפה. עכשיו הגיעו הדמעות בשטף.
בגידה. שקרים. שניהם עבדו עליה. שניהם שיחקו כמו שחקני תיאטרון מקצועיים. כל השנים של טיולים משותפים של שתי המשפחות עם הילדים, פיקניקים ביער בן-שמן כמעט כל שבת כשהילדים היו קטנים. היא ניסתה להיזכר בהיעדרויות של גבי ולא העלתה דבר. היא נזכרה שתמיד קיטרה על אחותה. "כל כך מפונקת, כזאת פרימדונה, הכול צריך להסתדר לפי החשק שלה" וגבי מעולם לא סינגר עליה. מעולם לא אמר עליה מילה טובה. באדישות היה תמיד מסכים "את צודקת... היא באמת לא בסדר... באמת בלתי נסבלת ... אין ברירה זאת אחותך". בטח במיטה הוא סיפר לה, הם ריכלו עליה, צחקו בקול על תמימותה. "נירה אומרת ש..." דמיינה את גבי מספר לגליה במיטה וגליה עונה בלגלוג "נירה לא מבינה כלום... מה היא יודעת בכלל" ושניהם מתפוצצים מצחוק. היא נרדמה בפנים רטובות ונפוחות מבכי.
הטלפון העיר אותה. אסף.
- אמא? ישנת? רק רציתי לשאול איך את מרגישה.
- בסדר, אני בסדר.
- אמא, את לא נשמעת טוב. את רוצה שלילך ואני נבוא בערב?
- לא, לא אספי. לא צריך. אתה יודע שלכולנו קשה. לכולנו ייקח זמן להתאושש. אני אעסיק את עצמי. אני צריכה לסדר הרבה דברים בבית. אל תדאג חמוד.
רק זה חסר לה. אסף ולילך הגנדרנית שלו יושבים איתה על כוס קפה. יש לו כוונה טובה. הוא ילד טוב, אבל כרגע היא רוצה לקבור את עצמה ולא לדבר עם אף אחד. עם מי היא יכולה לדבר על דבר כזה?
היא קמה בכבדות ולקחה איתה את המעטפה. היא הרכיבה את משקפי הקריאה וניסתה לדלות עוד פרטים, עוד רמזים מן הכתוב. עדיף לקרוע ולזרוק לפח. לנסות לשכוח. אבל היא כמו נהנתה לחטט עוד ועוד בפצע הפתוח. היא חקרה את הכאב לפרטי פרטים.
בערב נירה עבדה עד אפיסת כוחות. היא הוציאה את כל בגדיו ונעליו מן הארונות וארזה אותם מקופלים בשקיות ניילון גדולות. למחרת תברר לאן למסור אותם. זרועותיה, כתפיה וברכיה כאבו כאשר סיימה את האריזה לאחר חצות. היא נכנסה למיטה בעייפות. היא סילקה כל זכר ממנו, כל זכר לנישואי השקר. היא נרדמה בתחושת סיפוק והקלה כמו לאחר הניקיון של פסח.
למחרת בבוקר הטלפון העיר אותה. היא הציצה בשעון. עשר בבוקר. מאוחר.
- נירה?
- כן יוני.- היא זיהתה את קולו
- רציתי לשאול מה שלומך. אני יודע שהבנים לא גרים קרוב אליך. רק תגידי אם את צריכה עזרה במשהו.
- תודה יוני. אני מסתדרת.
- נירה, באמת, אם משהו בבית מתקלקל, אם יש איזה בעיה עם כספים, תגידי לי. אפילו אם את סתם רוצה לדבר. אני יודע איך זה. אל תתביישי לפנות אלי.
- יוני...כן, אני רוצה באמת לדבר. תוכל לבוא לכוס קפה הערב?
בערב התלבשה והתאפרה בקפידה. תמיד הייתה נאה ומטופחת. לא יפיפייה כמו גליה, אבל על דיאטה וספורט הקפידה. יוני הגיע, כפוף מעט ורעמת שיערו האפור פרועה. נירה הביטה בו בגניבה. השנים שסעד את גליה במחלתה השאירו את חותמן. מצחו חרוש קמטים, תנועותיו איטיות ועייפות, אך מבטו מחייך ומאיר. נירה הניחה את ספלי הקפה וצלחת העוגיות והושיטה לו את המעטפה.
תקרא – אמרה בשקט.
יוני קרא והדמעות החלו לזלוג על פניו. ללא קול נשטףעור פניו דמעות. נירה נבהלה והניחה את ידה על זרועו.
- יוני, לא הייתי צריכה. יוני, אני מצטערת. לא הייתי צריכה להפיל גם עליך את התיק הזה. לא מגיע לך. אני מצטערת שנתתי לך לקרוא. סליחה.
יוני הניח את המכתב על השולחן.
- אני ידעתי, נירה – מחה את דמעותיו בטישו שהגישה לו – אני הבנתי את זה בתקופה שגליה חלתה. ראיתי אותו כשבא לבקר אותה בבית חולים וקלטתי. היה ברור שיש ביניהם קשר עמוק הרבה זמן. לקראת הסוף שאלתי את גליה והיא הודתה וביקשה סליחה. ידעתי שנותרו לה רק עוד חודשים ספורים. ידעתי שהיא כבר נענשה. אמרתי לה שאני סולח, אבל כעסתי עוד הרבה זמן אחר כך. היה לי קשה להתאבל עליה. המכתב החזיר את כל הכאב. אני מצטער שאת היית צריכה לגלות ככה. בשביל מה הוא כתב את זה? מה היה קורה אם היית מאמינה שהיה לך בעל טוב שנהרג בתאונה? בשביל מה זה טוב המכתב הזה?
- לא, לא – קפצה נירה – גם אני חשבתי ככה בהתחלה. אבל עדיף לדעת. עדיף לא לחיות בגן עדן של שוטים. רק אני מרגישה כזאת מטומטמת, פראיירית...מפגרת ... תמימה...
למרות מאמציה לשלוט ברוחה, היא התחילה לבכות. יוני חיבק את כתפיה וליטף את שיערה.
לאחר כשעה, כששניהם שכבו יחד במיטה חבוקים, נירה חייכה לעצמה וסרקה באצבעותיה את שערו. היא העבירה את ידה על פני גופו, מגלה כל קפל וכל קימור.
- אף פעם לא היה לי ככה טוב במיטה. אתה יודע, יוני? חשבתי שאני נהנית עם גבי, אבל לעומת מה שהרגשתי עכשיו, זה היה כלום... אפס.
- תשמידי את המכתב, נירה – חייך ונשק לה על שפתיה, על עפעפיה ועל מצחה – טוב שהוא השאיר אותו. תארי לעצמך שהם שם למעלה רואים אותנו מאושרים, ומתעצבנים.
כל הזכויות שמורות
