כוס תה

ישבנו יחדיו אני ואת

את עם ברכך וליבך השבורים

ישבנו בתוך ראשי,

עם שתי כוסות מהבילות

של תה.

דיברנו קצת על מה שלא העזנו להגיד

ולא העזנו לרמוז ולא העזנו לשתוק,

לא ירדה אפילו דמעה אחת של מלח

התה היה מתוק שזה שרף.

ברכך פצחה את השבר בינינו ואנחנו

כבר איננו אותן הנשים אשר נהגנו והיינו

אני מקווה שהפצע יחלים ושתסלחי לי יום אחד

ואולי גם אני אסלך לעצמי,

זה יהיה נחמד..

בחוסר אונים אני יושבת על המיטה

לעיתים אני שואלת את עצמי של מי הרגל השבורה

והאם זה נוגע לי מספיק עמוק והאם זה מספיק מכאיב

והאם אני מספיק במצוקה,

וכשאני שוכחת אני צורחת אבל בשקט,

שאף אחד לא ישמע.

אני אוכלת יותר מדי וחושבת יותר מדי

אבל לא עלייך, יקירה,

אולי אני באמת אותה מפלצת אנוכית

שמוקרנת וקוראת לי מכל פינה,

אולי זה לא אולי וגם ה"אולי" הוא קצת "לולא"

עוד מילה בלי משמעות עם האות ל'..

אני בוכה אבל על עצמי

ואתם, על מה אתם בוכים?

באמת על אנשים אחרים?

אתם סתם צדקניים מתנשאים וזיפניים..