"מאושרים הם התמימים והחפים, השוכחים את העולם, שהעולם שכח. במוח הטהור אור שמש נצחית..." אלכסנדר פופ.
עכשיו צהריי היום, יום חופשי, אני ארגיש אותו. את החופש להפליג במחשבות, לא בחדר הסגור, אני מתחילה לטפס על הקירות במצב התלוש הזה. לקחתי בחשאיות לאמא שתי סיגריות מהקופסה, דאגתי שזה יראה כאילו דבר לא קרה, והחלפתי את קופסת הסיגריות הישנה באחת חדשה, פתחתי אותה למחצה, שתראה משומשת.
לקחתי איתי את העט האדום ודפדפת המחשבות שלי על העבודה בספרות, אני אלך לי לגן השעשועים הקרוב והקטן, אשב על הספסל שעליו ישבתי לפני כחודש עם החייל שאני יוצאת איתו ובזכותו מתחילה לשכוח קצת,(אבל גם כמובן נתקלת בבעיות חדשות בעמרכת היחסים הזאת), אדליק סיגריה ואקרא שוב את התובנות שלי. "בוא פופי..." אמרתי, וידעתי שעכשיו עשיתי כלב קטן וחמוד מאושר, כמה קל לשמח אותו. הוא קשקש בזנבו בלהט, מצפה ומחכה, חרד במקצת שאני לא אצא בסוף, הוא הרי יודע שאני בקושי לוקחת אותו לטיול... וכשאני לוקחת אותו, הרצון מאוד ברור, החלום מאוד מוכר, אולי אהובי יתהלך לו עם התיק על הגב, כשהוא חוזר מבית הספר שלו, זו השנה האחרונה שבה הוא עוד יחזור מבית ספר, ואם יתמזל מזלי אני אפגוש אותו. מעניין אם פופי מבין שמזה ארבע שנים אנחנו עושים את אותו מסלול, רק בגללו...
אני אשב בגן השעשועים... אולי הוא יעבור, ויראה שאני מעשנת, כמו החברה שלו, ויחשוב שאני לא באמת כזו ילדה טובה כמו שהייתי פעם, ואולי הוא יתן לי הזדמנות...
הגעתי לגן השעשועים ולא יכולתי לחכות בשביל להדליק כבר את הסיגריה שלי, התיישבתי על הספסל בקצה הגן, זה שיש עליו קצת שמש (וישבתי עליו עם החייל שלי),שמש טהורה וצלולה. התחלתי לקרוא את מה שכתבתי, ובזוית העין ראיתי אשה זקנה ובהירה אוחזת במקל הליכה.
היא התקרבה לספסל, חייכתי אליה, היא שמחה והתיישבה לידי. "כבר עשרה ימים שאני באה לפה ולא רואה אף אחד" היא אמרה בקול רועד ועיניה דמעו, ספק מבכי, ספק משקיות עיניים עייפות של אשה זקנה. "אני לא מדברת עם אף אחד כבר עשרה ימים..." היא אמרה והתלהבה מהכלב הקטן שלי,"באתי לכאן כי קיוויתי לראות אנשים, לדבר עם מישהו...", "אז תוכלי לדבר איתי..." עניתי בקול המקשיב שלי. היא שאלה אותי אם אני עושה שיעורי בית, ואמרתי לה שכן."למה את מעשנת ילדה טובה?" היא אמרה בקול טוב, "אני לא מעשנת בדרך כלל, רק ממש לפעמים, אבל אני לא מעשנת" היא הבינה אותי "אה,את לא מעשנת הרבה...". הסברתי לה שאני עושה עבודה על סרט. "הנכדה שלי עושה סרטים...היא לומדת באוניברסיטה, עכשיו היא עסוקה, אז היא לא יכולה לבקר אותי.. אני מקווה שהיא לא תהיה עסוקה בקרוב..." היא אמרה, בעברית יפה, ללא מבטא, רק בדיבור איטי, השמש האירה על פניה הבהירות, על העיניים הירוקות-חומות-אפורות שלה, היא בטח הייתה אשה נאה בעבר. מארופה. חשבתי לעצמי.
סיפרתי שיש לי גם עבודה בהיסטוריה, שאני מתעצלת להתחיל לעשות, הנושא הוא "מי אשם בפרוץ מלחמת העולם ה2?" ידעתי שאולי אני אלחץ כאן על כפתור בנפש שלה, "מי אשם..." היא אמרה בטון המוכר, ובוודאי חשבה לה, מה זה חשוב מי אשם...הרי זה כבר לא משנה. "אני הייתי במלחמת העולם השניה, בפריז, כשהייתי צעירה" שתקתי, פחדתי לפתוח פצעים שלמדתי עליהם כבר בכתה א', בבית הספר היסודי. השתיקה מילאה את חלל האוויר, לא ידעתי אם לשאול אותה, או לא.המשכתי לשתוק.
היא ספרה לי שבעלה נפטר, ואמרו לה שתלך ל"בית יתומים לזקנים" שם היא לא תהיה לבד, ויהיה לה עם מי לדבר,"אבל אין עם מי לדבר, כל אחד נמצא בחדר שלו" היא אמרה בקל רועד, "אבל בטח יש שם עוד אנשים לדבר איתם, לא?" אמרתי בתקווה בקול המקשיב שלי, "לא...כל אחד נמצא בחדר שלו, ורק לפעמים ב4 בצהריים נפגשים. עכשיו המנהל נתן לי מנה, כי אמרתי שגנבו לי כסף, הוא לא רוצה שיפגעו בשם של המקום". יכול להיות שהיא קצת משוגעת? רציתי להאמין שלא, היא נראתה כמו אשה עם שתי רגליים על הקרקע, "מה זאת אומרת נתן לך מנה?" "נתן לי מנה" היא עצרה, התעצבה, והסתכלה על האוויר,לא רצתה לפרט לילדה הטובה מה הכוונה במנה..."כי הוא לא רצה שידעו, אבל זה 1000 שקלים, זה לא מעט".
המשכנו לדבר. אמרתי לה למה אני בעצם יושבת כאן בגן, אני מחכה למשהו שיעבור, שיחזור מבית ספר, "הוא צריך לעבור?אז אני אראה אותו..." היא לא הבינה איזה מין מעשה טפשי זה, אולי היא חשבה שאני מחכה לאהוב שלי שיגיע בקרוב ונשב לנו בגן השעשועים, נאהב שנינו, ביחד. הבהרתי מיד את הסיפור השחוק שלי "לא...הוא בטח לא יגיע, אני עושה את זה כל הזמן, הוא לא באמת עובר, אני סתם מקווה, ויש לו חברה,אבל אני כל פעם עוברת ומחכה"אמרתי אולי קצת נוזפת בעצמי, "את מחכה לו ויש לו חברה?" היא אמרה בטון שחיבבתי, לא מבקר, רק מתעניין. "את יודעת, בצרפתית אומרים, הלך אחד, יבואו עשרה". אותו משפט ששמעתי כבר מכל בן אדם בערך, רק בואריאציה שונה, אבל משום מה חיפשתי במשפט שלה קצת יותר ממה שאני מחפשת תמיד,לא זילזלתי בפתרון השחוק הזה. "כן אולי... יגיעו" וידעתי בפנים, שכבר הגיעו, הגיעו הרבה, השאלה אם באמת קבלתי אותם, יש אחד שאני מתחילה לקבל, חשבתי לעצמי. "בת כמה את?" 17, עניתי, והיא אמרה "אוי את מאוד מאוד צעירה..." כלל לא מתאבלת על ארבע השנים ה"מבוזבזות" בחיים שלי, "את היית בת 17 כשגרת בפריז?" והתחלתי לדלות ממנה קצת מידע של ניצולת שואה, אמא ואבא שלה נספו באושוויץ, אבל היא ניצלה, אמא שלה הצילה אותה, היא אמרה לה ללכת מהדירה בפריז, ושלחה אותה לעבוד בבית ילדים שהיו להם "עיניים כחולות". היא אמרה בקנאה, בהם, בעיניים הכחולות שלהם. "גם לך יש עיניים בהירות" ניסתי לגרום לה להעריך את עצמה יותר מאותם גויים נבזיים, "לא..לי יש עיניים חומות" היא שללה, ואני חזרתי ואמרתי "לא, הם ירוקות-אפורות, עם קצת חום, כמו שלי..." והיא אמרה בעייפות "הם חומות, אולי יש קצת כתמים ירוקים". אמרתי לה שאני לא אוהבת עיניים כחולות, שזה קצת מפחיד אותי. והיא הבינה על מה אני מדברת.
אולי ציפתי לסיפור על אהוב אבוד, האשה הזקנה והאהוב האבוד, הסיפור המוכר, אחת כזו שאני מדמיינת בשירים, אבל פגשתי אשה זקנה וחיים מתהווים.
בוודאי היו לה הרבה סיפורים,היא גם ספרה לי שהיא כתבה ספר. זה היה נראה שבשבילה, הסיפורים כבר לא כל כך חשובים, החיים הנוכחים יותר מידי מטרידים, וההתחפרות בעבר ובזכרונות, חסרת תכלית "מי אשם..." מה זה משנה, הכל עבר.
אמרתי לה שאני צריכה ללכת בקרוב, לפני שאמא שלי תגיע הביתה, "אמא שלך?" היא שאלה, כנראה שמחה לשמוע שיש לי אמא. חשבתי לעצמי שהיא אשה טובה, וגם לא משוגעת. קמתי מהספסל, והיא אמרה "להתראות" אופטימי שכזה, ראיתי את השמש מאירה על פניה, וקיוויתי ששימחתי אותה, נראה לי שכן. אני אוהבת לשמח אנשים. היא נפרדה מפופי.
פסעתי לכיוון הבית שלי, ופופי לצידי, עצרתי בצד, והדלקתי את הסגריה השניה, הייתי קצת מבולבלת וקצת ברורה. המשכתי לקרוא את הרישומים של העבודה בספרות, והוספתי עוד תובנות נקודתיות, תיכננתי להמשיך אותן כשאגיע הביתה.
הייתי קצת מסוחררת כי עישנתי מהר. נדמה שדברים התבהרו לפתע, מין ראש צלול לאחר אין ספור מחשבות שאובדות, ולא משתקעות, לרגע הבנתי את חוסר החשיבות שבהן, אולי בגלל האשה הזו שנראה שידעה להפטר ממחשבות כאלה ואחרות לטובת ניצול החיים, הרצון שלה היה כל כך פשוט, רק לדבר עם מישהו, והיה כל כך קל לשמח אותה.
הגעתי הביתה, ושמחתי על כך שיש לי חומר לכתוב סיפור עכשיו, הורדתי את הנעליים,נעלתי נעלי בית, חיבקתי ונישקתי את פופי החמוד שלי, והלכתי לצחצח שיניים. כשסיימתי, ניגשתי לכתוב את הסיפור הזה.
"מאושרים הם התמימים והחפים, השוכחים את העולם, שהעולם שכח. במוח הטהור אור שמש נצחית..." אלכסנדר פופ.
