יש לי עבודה מאוד מיוחדת. הלוואי שהייתם יכולים לראות איך אנשים מביטים בי לפעמים, או להפך, לא מביטים כלל. יש שיחשבו שאין הבדל בין עבודה כמו שלי לבין העבודה של זה שיושב בדוכן ממול ומוכר אביטחים בקיץ. אני חושב שהכל תלוי במיקום. מוכר פרחים אמיתי, כזה שיודע מה הם פרחים, ימקם את הדוכן שלו בשטח המתאים, במקום שבו יחפשו אותו. כלומר את הפרחים. אני יושב באזור של גיא בן הינום, בעליה ליד מלון הר ציון. שם נפגשות הנפשות הישנות, עם הנפשות החדשות. כל הלך שעובר באזור מרגיש את הסמיכות באוויר, הרבה מאוד זכרונות ומטענים.
בסך הכל, פרחים מאוד דומים לאנשים, בעצם, לסיפורים. ואם חושבים על זה שוב, אנשים הם בעצם סיפורים מהלכים. אולי לא כולם. רק אלה שטורחים להביט בדוכן הפרחים הישן שלי כשהם עוברים.
למשל כמו האיש הדתי הזה,עם הכיפה הסרוגה, אם הייתי צריך להחליט איזה פרח הוא, הייתי אומר שהוא אמנון, חלק מהצמד אמנון ותמר.אני רואה אותו עובר כאן כל יום שישי, הוא מביט בפרחים ורואה בהם שבת. טיפוס משפחתי, בשבילו שבת היא נגזרת של משפחה, וכשהוא קונה לאשתו פרחים לפעמים, אפשר לראות שכל הלב מושקע בהם. האהבה שלו כלפיה, היא לא אהבה רומנטית מערפלת חושים, זו אהבה של אבא לאמא. ככה בדיוק, אבא לאמא, כאילו לא היו לו סיפורי נעורים נשברים ומתעצמים כמו של הנערה הזו. היא עוברת כאן כל יום שישי, אף פעם לא דברה.היא חושבת אולי שההבעה המסתגרת באמת שומרת עליה. אבל הקלפים שלה גלויים. לפחות בפני, היא לא יודעת איך שאני מכיר פרחים וסיפורים. אם הייתי צריך להחליט איזה פרח היא, הייתי אומר שמתאים לה להיות צבעוני לבן, הסמל הלאומי הלא רשמי של הולנד. לפעמים היא זורקת לעברי מבט זועף, ובכלל לא שמה לב לכך. חושבת כמה מזויף ולא שימושי אני, או בעצם הפרחים שלי. אבל אני קורא נערות כאלה כמו ספר פתוח, זה הלב העייף שלה שמדבר. אני זוכר איך נראתה לפני שלוש שנים, היא הייתה עוד קצת ילדה, בשמש הנחמדה של תחילת האביב, הלכה ברגל, שלמה ונושמת כל צעד וסנטימטר. היא הייתה מסופקת, חשבה שהכל לפניה וכולם עוד מחכים. כשהיא הביטה בפרחים, היא חפשה רק את הורדים האדומים. חשבה אולי שהם מייצגים אהבה. אבל היא אחת כזאת שזורקת ורדים. זה לא שאני מותח עליה ביקורת חלילה וחס, היא נראת מאוד נחמדה. עדינה ותמירה, אבל פשוט קצת מתבדלת ומתפרדת. צבעוני לבן.
חבל שלא יוצא לה להפגש עם הבחור רקפת כשהוא עובר ליד הדוכן שלי, אמנם הוא גדול ממנה בכמה שנים, אבל בגילאים יותר מאוחרים ההפרשים מטשטשים. הוא אחד ששואל הרבה שאלות. היא אחת שמוצאת תשובות.הרקפת צומחת רק בחורף, מגיחה מתחתית הסלע לפתע. הקלישאות יגידו שהיא ביישנית. אני ממש לא חושב כך. הבחור הזה לא ביישן,הוא פשוט מחפש את הרגע המתאים בשביל להגיח. אחד שלא מדבר הרבה, אבל כשהוא פותח את הפה, יש שם דברי חכמה, או לפחות שאלות בכיוונים נכונים. הוא לפעמים מדבר איתי, זורק הערה בעלת מספר מוגבל של הברות וזה מספיק.
בתור מוכר פרחים בוודאי תצפו ממני להיות רומנטיקן ולהגיד, שאם זה נועד, אז הם ימצאו אחד את השני. אבל אני מכיר כל כך הרבה סיפורים של פרחים, אז תתנו לי להגיד לכם דבר אחד, גם פרחים צריכים להתאמץ. פגשתי כל כך הרבה אנשים שחשבו שהפרחים יפתרו להם בעיות, כמו אלה שבוגדים בנשותיהם ומרכיבים זר פרחים מזורז ומיוזע. יום אחד אני אתפרץ ואגיד לנערה הזו שתפסיק לכעוס על הפרחים, הם לא מתממים להיות טובים ויפים עבור אלה שהיא חושבת שיש להם חיים מושלמים רק בגלל שהם נראים לה רגילים ויצבים בניגוד אליה.
הכלנית האדומה מבהירה לי שלפעמים יש אנשים שלא משנה איזה חלק מהפאזל תחבר אליהם,לא תימצא התאמה. כן. יש כאלה שפשוט מתנכרים. לא בכוונה, יש כאלה סיפורים.
היא עוברת כאן בכל צהריי שישי, מתהלכת בכבדות מתוך קושי לסחוב את משקל גופה. היום יש לה יום חופשי , אבל זה נראה כאילו היא חזרה מעוד יום עבודה. היא סוחבת שקיות מהסופר, וגם בשיא החורף טיפת זיעה ניגרת ממצחה הכהה. שיערה השחור והדליל אסוף בקוקו מוזנח ושיערות שיבה מעטות מגיחות מאזור פאותיה. היא ערירית וסיפרה לי על כך, אבל היא כן קונה ממני פרחים,למשפחה שלה. כלומר, לאחים ולאחיות שלה. הם נשארו מלוכדים, חמישה אחים, ורק אחד מהם התחתן והוליד ילדים. השאר נשארו לחיות חיי סגפנות. אם הייתי רואה אותם במו עיני הייתי בוודאי מזהה איזו תכונה פרחית גרמה להם לנהל אורך חיים שכזה. אז היא כלנית, בכל זאת משפחתית, פרח בר מוגן שצומח בשדה עם עוד אלפי אחים כמוהו. היא גם אשה טובה. המבט המהיר שלה בדוכני בעודה סוחבת בכבדות את שקי הקניות שלה מגלה זאת.
הורד הורוד מאוד יפה. יפה במובן של ורד ורוד. יופי פשוט נדוש ויש שיגידו אפילו קלוש. אבל עדיין יפה. רקדנית בלט מעודנת ויציבה. מזכירה קצת את הצבעוני הלבן, שתיהן נערות.אך לה יש קוצים שלא נותנים לאף אחד להתקרב, כמו המבט החודר והמנקב שלה כשהיא עוברת ליד הדוכן. שיערה בלונדיני ורך, לפעמים אסוף בפקעת של בלרינות, ולפעמים פזור ומתנופף. היא הולכת בהדר. אבל אל תתנו לתום שבה להטעות אתכם, היא דוקרת כשהיא רוצה. חושבת פחות, עושה יותר. היא מחופשת, מגלה רק חמידות וגומות, אבל הוא ריסק וניפץ וסחט לה את הלב הקטן.
אחריה מופיע באורך פלא הורד הלבן, נקי מובן ויפה. יפה באופן קלישאתי. אבל עדיין יפה. אולי קצת נשי מידי ורומנטיקן בדרך המצופה. כשראיתי אותו לראשונה חשבתי שהוא רגיש, מקדיש שירים רומנטים לנערות. אבל הן פגעו בו יותר מידי, והוא גילה את הקוצים שלו ללא כל בעיה. איך אני יודע את כל זה? לא רק לפי המבט. בערב שישי אחד לפני שלוש שנים כשלא הייתי במסגרת העבודה, ראיתי אותו הולך עם הצבעוני הלבן. היא הייתה אז עוד קצת ילדה, והעיניים הירוקות-אפורות שלה גילו לראשונה בילויים ושמחה, היא ציפתה וחייכה. והוא כמו כל ורד לבן שמח להיות במצב כל כך צפוי ומובן. אבל הצבעוני הלבן מתבדל. היא אחת כזאת שזורקת ורדים.
היום עברה לידי דוכני חמניה מאושרת. האמת היא שאני לא מחבב חמניות, קשה לי להסביר למה, אבל אני חושבת שזה בגלל שהן כל כך רגילות אבל בטוחות שהן מיוחדות.
ואיזה פרח אני? בוודאי הייתם רוצים לשמוע את הסיפור שלי...אני לא פרח, אני מוכר פרחים, מספר את כל הסיפורים.
