התעוררתי בבהלה, תוך שאיפת אוויר ארוכה וחדה. נשפתי ולאחר שנייה הלב שלי הגיב בהתאמה, ודפק בעצמה, כאילו מטרתו לקרוע את בית החזה.
שכבתי מתנשף, מנסה להיזכר על מה חלמתי.
הרגשתי מועקה כבדה בבטן, נזכרתי בשיחה שלנו, בחלקים ממנה.
"אנחנו צריכים להיפרד, אנחנו פשוט לא יכולים להיות ביחד יותר"
"מה???למה?"
"אני לא אוהב אותך"
"אתה באמת לא אוהב אותי יותר?"
"לא, מעולם לא אהבתי באמת"
"אתה משקר"
"איך את יודעת?"
"לא יודעת, מכירה אותך"
"זה נכון"
"אז מה, ככה זה נגמר, אתה מוותר עליי כאילו אני כלום בשבילך, כאילו לא אכפת לך ממני?”
"הלוואי שלא היית מציגה את זה ככה"
"אתה לא נורמלי, איך אתה יכול סיים את זה?"
"אני חייב, איכשהו זה צריך להיגמר, הלוואי שזה יגמר טוב"
אבל שום דבר לא נגמר טוב, אחרת לא היה נגמר בכלל. לא יכולתי להיות גם אסיר וגם סוהר, אז נאלצתי לשחרר. צריך לפעמים.
הלוואי שלא הייתי עושה את זה בדרך כזאת גועלית, אבל היה נדמה לי שאם לא כך, לא היה לי את האומץ לעשות זאת בכלל.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתמודדנו ועד עכשיו תמיד עלינו מעל קו המים, מעולם לא טבענו.
הייתה לנו פעם שיטה. קראנו לזה "שיחת הכל הולך" ועשינו אותה פעם בחודש. דיברנו על הכל, פתוח, בלי השלכות. כל מה שעלה בראש, כל מה שנעשה ומתחרטים, כאילו שאנחנו מדברים על שני אנשים שונים, שני אנשים שאנחנו מאד רוצים לעזור להם להבין אחד את השנייה, כך היינו פותרים בעיות.
אבל כנראה שעכשיו הגיע הפרפור האחרון, ושקענו, אולי כי לא התמדנו.
הסתכלתי בשעון שעל השידה שלי, השעה הייתה שעת לילה מוגזמת, מסוג השעות שפעם הייתי מתקשר בהן אליה, מעיר אותה, מדבר איתה.
על מה שמציק , על מה שמפריע, על מה שכואב, וגם על דברים טובים, אבל לא עוד. איך אפשר?
"הי"
"הי"
"אני צריך מישהו לדבר איתו, לשפוך קצת את הלב, ואין לי ממש למי חוץ ממך"
"שלוש בלילה..."
"מצטער, אני בן אדם של לילה"
"כן כן, ידוע... זה על הפרידה?"
"כן...”
"אתה בטוח שאני האדם לדבר איתו?"
"למה לא?"
"נראה לי מוזר, יותר מדי אישי ושלך"
"ובכל זאת, קצת הקשבה תעזור לי עכשיו..."
"טוב, דבר..."
"נפרדנו ומאד קשה לי, שהיא כבר לא שלי, שאיבדתי אותה. בעצם כשאיבדתי אותה, איבדתי גם קצת מעצמי, מהחלק שלי שהיה אצלה."
"קשה לך? יש לך עם מי לדבר?"
"אני מדבר עם המילים שלי "
"והן עונות לך?"
"הן מדברות אליי בחזרה. לפעמים אני קורא משהו שכתבתי לפני שנים. חמש שנים, שבע שנים, לא משנה.
תמיד אמרתי שחברים ואנשים שקרובים לי באמת, מבינים אותי הכי טוב בעולם,אבל בסופו של דבר רק אנחנו מבינים את עצמנו הכי טוב בעולם, גם אם אנחנו חושבים שלא.
המילים שלי, הן עוזרות לי להבין מי אני, מהו המקום שלי."
"ואיפה זה, המקום שלך?"
"זאת שאלה מצוינת. אני עדיין מנסה לענות עלייה."
"כשזה קרה, איך הגבת? איך היא הגיבה?"
"כל אחד רוצה לחשוב שהוא מיוחד ויחיד בעולם, עם צורת מחשבה שונה, מראה שהוא רק שלו, והתנהגות שרק הוא מחליט עלייה, אבל האמת העצובה מתוקה היא, שבעצם, כולנו בני אדם.
כולנו בוכים כשאנחנו עצובים, כולנו אוהבים ורוצים להיות נאהבים, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להיות לבד.
היא לא בכתה מולי, אני מניח שאחר כך כן, אבל אז כבר לא יכולתי לעשות כלום בנידון.
אני עמדתי קפוא ולא יכולתי להסתכל עלייה.
היא ארזה, אני התאפקתי לא להגיד שום דבר. היא יצאה מהבית, תפסתי את שרוול חולצתה ונדמה לי שרציתי לחבק אותה, אבל אני לא יכולתי והיא לא נתנה לי, ואז היא יצאה. אחרי זה הלכתי להזין את כל הסטיגמות שקיימות בעולם. שתיתי המון עד שהתערפלתי, בכיתי והרחתי את הכרית שלה ואת הסווטצר שבו ישנה.
פעם חשבתי שאם אעשה את זה, ארגיש ממש אידיוט, אבל משום זה הרגיש די טוב.
והכי מצחיק..."
"מה?"
"כל הזמן הזה אני חושב שממש הייתי רוצה לנחם אותה, להרגיע אותה, ולנגב את דמעותיה שיוצאת בגלל הדביל ההוא שפתאום אחרי כל הזמן הזה החליט שזהו, נגמר. לרדת עליו ביחד איתה, להאשים אותו, ולהגיד שהוא לא שווה את זה.
וכל כך רציתי לבכות לה קצת בטלפון, לספר לה שקשה לי, שזה בא ועובר ובא שוב, שאני מתגעגע.
רציתי להגיד לה כל כך הרבה דברים שיגרמו לה להבין, שלמרות הכאב, זה בסדר ונכון וצריך לקרות.
ובאותה הזדמנות גם להגיד את כל הדברים שלא הספקתי לומר לה באותו יום, להגיד דברים נכונים ואמיתיים"
"ומה היית אומר לה?"
"המון דברים, כל מיני דברים שלא הצלחתי להגיד בזמן, ואולי הייתי צריך להגיד יותר בעבר, רק כדי שהיא תדע.
הייתי מודה לה על כך שהיא הייתה מקסימה, יפה, שובבה, ומדליקה כל כך כשפגשתי אותה, וגרמה לי לאסוף אומץ ולהתחיל איתה. על כך שראתה שיש הזדמנות למשהו גדול יותר מלילה קסום.
על כך ששאלה אותי למה באתי אליה אחרי אותו לילה, כדי שלשם שינוי, אני אשאל את עצמי את אותה השאלה ואעז לגלות שאני רוצה להיות עם מישהי לצידי, ושאולי זה לא כזה מפחיד.
על כל הלילות הקשים שלי בצבא שעברתי בזכותה. אני בן אדם לחוץ אבל כשהייתי מתקשר אליה בשעת לילה לא סבירה לחלוטין והיא הייתה עונה לי, זה היה נותן לי כוחות להמשיך, כוחות ששום דבר אחר מעולם לא נתן לי.
על שהייתה איתי בטוב וברע.
על האהבה ללא גבולות, על הסבלנות לשגיאות שלי ולאופי שלי שיכול להיות בעייתי.
על כך שחיכתה לי כשהלכתי לחפש את עצמי במזרח וחזרתי נורא שונה ומנותק, ובכל זאת עדיין רצתה אותי, אלוהים יודע למה. על כך שאהבה אותי...
על כל אלה הייתי מודה.
הייתי אומר שאני מצטער שזה נגמר ככה, שרציתי שזה יסתיים כמו שזה התחיל, שזיסתיים יפה, אבל ידעתי שאני לא אצליח לעשות את זה כמו שצריך.
שלא רציתי לפגוע בה, ואני מקווה שלא עשיתי את זה ושאני מקווה שנוכל לדבר כמו חברים, כי קשה לי לאבד אותה לחלוטין."
"זה הכל?"
"לא.על החלק הזה הייתי בטח מצטער בדיעבד, כי הוא בטוח היה מכאיב לה, אבל כאב שנגרם על ידי לא חדש לה. בכל זאת הייתי מוכרח לעשות את זה. הייתי מוכרח לומר לה."
"מה? מה היית מוכרח לומר לה?"
"שאני אוהב אותך, כשאמרתי שלא, שיקרתי. מעולם לא הפסקתי, ואין לזה שום קשר ושום תלות בשום דבר בעולם.
אבל זה נגמר, ולכן כנראה שתמיד אתגעגע למקומות שאי אפשר לחזור אליהם יותר...”
"אז הנה עשית את זה... אמרת את זה..."
במקום הדבר האמיתי.
תודה לך.
