חלק א' מתוך שני חלקים
הסנה הבוער-- אלי פרץ
קרני שמש ראשונות האירו את פני האופק בנגוהות היוצרות הילה של צהוב וכתום כעין אופק בוער שהזכיר לה את ה 'סנה הבוער ואיננו אוכל'. הענן השט בשמיים דמה לסנה הנצבע אדמומית באש מהלילה הגווע.
התייצבה שם במרכזה של קרחת יער עד ,באזור הטרופי , בלב קו המשווה של דרום אמריקה . עמדה מוקסמת מהמראה , ורעד של חרדת קודש עבר בגופה, שהנה נגלה לה 'קדוש הקדושים' ודווקא,על אדמת ניכר, שהסכנה בה אורבת מכל עבר , רגליה היחפות שקעו ברכות באדמה הקדושה , ידה אוחזת ביד הזעירה של ביתה ובוהן ידה מלטפת חרש את גב היד הרכה.
בחיוך רפה ובתחושה של השלמה , הנהנה קלות בראשה , אכן צדק הכומר ג'ונס כשציטט מהתורה, את הפסוק 'של נעליך מעל רגלך , כי המקום אשר אתה עומד עליו , אדמת קודש הוא'.וציווה על כולם לרדת מהמטוס יחפים.
עתה , כשנגלה לה המראה השמימי חשה רוממות רוח , דבי ירדה על ברכיה ואמצה את ביתה אל ליבה , תוך שהיא קוראת "ג'ני , הוי ג'ני , הגענו לארץ המובטחת" ודמעות אושר זלגו על לחייה. אחזה בידה של ג'ני, האיצה בה, מעט חסרת סבלנות, מיהרה לבשר לג'פרי , בעלה, את חווית ההתגלות שחוותה.
גברים , נשים וגם הטף לקחו חלק בבניה והכומר הקדוש ניצח על המלאכה. לחוטבי העצים , נבחרו החסונים מבין הגברים ואז החלו במלאכה , מנסרים , מקציעים ומלטשים . קורות עץ רחבים הועמדו כעמודי תווך התומכים את הבניין . מחברים לוח אל לוח כחיפוי , דלתות , חלונות ,תקרה וגג. תחילה נבנתה הכנסייה ונתלה הפעמון הגדול. בזמן שחלקם עסקו במלאכת הגימור , התפנו השאר לבניית ביתו של הכומר וכן לבניית ארבעה אולמות ששימשו כמגורים לשאר הקהילה . את האולם חילקו לתאים, ווילון מפריד בין תא לתא. בכל תא אוכלסה משפחה.
הגיע העת לחנוך את הכנסייה ,התאורה המרהיבה וחלונות הויטראז' יצרו הילה קסומה של צבעים שהשרו בנוכחים רוממות רוח ואושר רב . בצידו הימני של אולם התפילות הוצב אורגן שהשמיע מוזיקת רקע למזמורי תהילים.
באולם הושלך הס , עת שעלה , הכומר הקדוש ,לבמה קטנה ועליה דוכן ששימש את עורכי התפילה ,או את הנואמים .בתחילת דבריו הצהיר ששם העיירה שהקימו יהיה 'ג'ונסטאון' והחל קורא פרקי תהילים וסיים במילים 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה' לאורך ימים'.
שלחה יהבה בכומר הקדוש ואמונתה בו הייתה ללא רבב ולא מוכנה הייתה לשמוע ולו ביקורת הקטנה ביותר . למרות שחלחלו , פה ושם טיפות של רכילות על מעלליו של הכומר. אטמה, דבי, את אוזניה מלשמוע . והסבר פשוט היה לה לכל דבר, אם הכומר עושה זאת כנראה שכך צריך להיות, כך שמבחינתה הימים חלפו על מי מנוחות. גם כשהזמין אותה ואת ג'פרי לשיחה בביתו, לא חשדה בדבר.
כשזרועו של ג'פרי חובקת אותה , נכנסו בעקבות הכומר אל חדר המגורים, המרוהט בטוב טעם.
הסיטה את הוילון ונכנסה,חרש, לתא המשפחתי אל תוך מיטתה, חובקת את ביתה. חשה מעין אובדן חושים, לא זכרה דבר ממה שהתרחש בביתו של הכומר, רק קלטה את המילים שיצאו מפיו בקולו הנמוך, דיבר על אור הלילה הנרקם במשבצות כוכביו וכשהשחר יעלה, יבער היום. דיבר על החיזיון שחוותה בהתגלות השכינה, ורק נביאי האמת, זוכים להוויה האלוהית ולשכון באורו. המשפט שנכרת בזיכרונה, יותר מכל, כוון אליה אישית, "דבי, בגופך שוכנת נשמתה של דבורה הנביאה על כן יקרא שמך מהיום דבורה, וגופך חייב לעבור הזדככות" אמר,תוך שהוא משיל מעליה את גלימתה ומותירה עירומה אל מול עיניו הבוחנות.
ג'פרי, כן, ג'פרי זכר הכול. זכר את גופו המזדקר של הכומר,במרחק נגיעה מפלומת ערוותה, עירום אל עירום. מעביר את ידיו כמרחפות לאורך גופה, ולאחר רגעים ארוכים שנראו לו כנצח, נשא הכומר את גופה בזרועותיו האיתנות אל המיטה, שעמדה בקרבת מקום, והשכיבה על גבה. ג'פרי עמד ובהה, המום כולו, בכומר הגוהר אל גופה העירום של דבי , אשתו שעד לרגע זה היה מאושר שהוא היחידי שידע אותה, עוד חדירה ועוד חדירה ובין כל חדירה היו שפתיו ממלמלות תפילה. וכשחשב ג'פרי שהמחזה המזוויע לא ייגמר לעולם, נשכב הכומר ללא תנועה, עדיין בתוך גופה.
לאחר נצח נוסף, יצא הכומר מתוכה, עדיין גופו מזדקר, וניגש לג'פרי, המאובן, והחל מפשיטו. שפתיו ממשיכות למלמל תפילה ומוביל את ג'פרי לעבר דבי תוך שמכנה אותו ברק בן אבינועם.
"בוא, ברק בן אבינועם, בוא אל דבורה"
נשכב על דבי, ובאחת חדר לתוכה כאילו רצה לקבור את עצמו בתוך גופה. ובתוך כול תנועותיו הנואשות חש לפתע את ידו של הכומר מלטפת את אחוריו ויורדת לאשכיו. נתאבן גופו בתוך גופה של אשתו ללא יכולת להגיב, גם בעת שגגה המחודד של הכנסייה חדר לתוכו.
המשך יבוא...
