"אף אחד לא מבין אותי", אמרתי לעצמי בעודי מדליק סיגרית מלאת מחשבות העולות בעשן הלבנבן הנראה כאילו בוקע ממוחי השחוק או שמא זה ליבי שלא עומד עוד בעומס היתר.
"אף אחד לא מבין אותי", המחשבה הזו בהחלט הופכת את הייאוש ליותר נוח מלונדון. כי שלא מבינים אותך אלו הם האשמים, המשונים, המסורסים רגשית ובכלל איך הם מרשים לכנות את עצמם חברים אמיתיים. חברים אמיתיים צריכים להבין אותך תמיד, להסביר לך מה צריך לעשות ומה לעזאזל את רוצה מעצמך או מהם. הרי ככה זה בסרטים ההוליוודים, בכולם. כך גם יותר נוח לקבל את העובדה הפשוטה שאתה בעצם לא מבין את עצמך, המוח לוקח אותך לכיוון אחד משיט אותך בים רגוע ושליו, אתה רואה את הים והשמיים יש קו ברור המפריד בניהם. החיים הופכים פשוטים, קלים ובהירים, הכול נראה כול כך ברור שהמוח נוהג, אתה אפילו מרגיש בטוח ללא חגורת בטיחות שתגן עלייך מפני מפגש במהירות מופרזת עם החיים. אך הלב, הלב מתנהג כנהג פזיז חסר ניסיון שאף פעם לא לומד מטעיות, אחרי בקבוק וויסקי שלם ועישון סמים מסאבי. השמים והים מתערבבים לכחול אחד ואין לך מושג קלוש מה מעלייך ומה מתחתך. במצב שקול לעולם לא תבחר בלב, במצב בו כול האיברים פועלים באותה עוצמה המוח תמיד ינצח, ההיגיון פורח ביציבות, אך הלב לעולם לא משחק בצורה הוגנת. הלב הוא כמזרקת שוקולד מפוארת לחולה סכרת חסר ישע, ברגע שהוא מגביר את העוצמה על דעת עצמו לא ניתן לחמוק ממנו. הוא כמו רכבת עמוסה ברגשות חודרים הדוהרת בקצב פעימות הלב, ואתה קשור למסילה, לא בחוט ולא בכבלים. אתה פשוט רוצה להרגיש את החוויה הזו, אתה רוצה לטעום ממה שיש לרגש להציע לך. אז אתה נשאר תקוע במסילה כמסתכל על גל עצום הבא לקראתך אך במקום לברוח אתה מרותק ליופיו ועוצמתו הטבעית, עד אשר היא מתנגשת בך. וכשהיא פוגעת בך זהו כאב אשר לא משתווה לשום תחושה פיזיולוגית שחווית בעבר, הכול מתנפץ לרסיסים מבפנים, כמו כדור קופצני וחסר מנוחה בחנות חרסינה עתיקה.
"אף אחד לא מבין אותי", עוד סיגריה מגיעה לסיומה, אחריה ידלקו עוד שלושה סיגריות לפחות עד שארגיש שדשתי בעניין באופן המספק את הדעת. כך אני מחשב את גודל האירוע, כמות הסיגריות שאני מגדיש לו בזמן שאני דן בו במוחי. הריאות שלי אולי נהפכות למפעל זיקוק מתועש, אך הראש מרגיש צלול והלב מקפץ בכול כמה דקות בכדי להזכיר לך שהוא עדיין שם, "אל תשכח לזכור אותי", הוא אומר בדפיקותיו, כמו סם ממכר למכור מזדקן, וכך לפתע אתה מגלה שאתה צריך את הלב שלך הרבה יותר משהו צריך אותך.
"אף אחד לא מבין אותי", אני שוקל אם לבכות או לא, בכי יראה על יכולות רגשיות גבוהות ואף על אומץ לב, אך בתור הסתכלות גברית אוטומטית גם כחולשה ורחמיים עצמיים. "תתפוס את עצמך בידיים", אני אומר לעצמי ברגע של חוזק מדומה, ומחליט להתעצב למוות על ידי שירים מכאיבים. לכול אחד יש רשימה של שירים בארסנל המשפעים בצורה לא רצונית על גופו, עיוותים, פרכוסים, בכי אימתני, ולי יש מדפים מלאים בשירים כאלו. כך אני מעניש את עצמי, במעיין סגפנות שנות האלפיים, סגפנות טכנולוגית. משמיע לעצמי שירים המזכירים אירועים החבויים עמוק בנבכי העצבים הרגישים בתיקיה אשר רשום עלייה בגדול, "נא לא לדרוך".
"אף אחד לא מבין אותי", אני רוצה להיות לבד, אבל שכולם יהיו איתי ביחד כשאני לבדי, אני רוצה לאהוב אבל לא רוצה להתאהב, אני רוצה לעשות הכול אבל מבלי שאצטרך לעשות דבר לשם כך, אני רוצה לישון כול היום ולנצל את אותו היום במלואו, אני רוצה להגיד כן אבל הלא נראה קל הרבה יותר, אני רוצה להיות רציני ושקול אבל גם מסטול וחופשי, אני רוצה את זה עכשיו אבל בעצם לא ממש, אולי נוותר הפעם, אולי בפעם הבאה שלעולם לא תחזור.
"אף אחד לא מבין אותי", סיימתי את שיחת הנפש עם עצמי. לא הגעתי למסקנה, לא מצאתי תשובה, איני יודע מה עלי לעשות כעת ולאן אני ממשיך. אבל שיחת הנפש מגיעה בכול שבוע, היא תמיד שם, למרות שדבר לא יוצא ממנה, פרט לכאב מתמשך והצגת הבעיה אך לעולם ללא פיתרון. אני פוחד שזה יהפוך למעגל הממאן להיסגר, בכול פעם נוסף עוד עיקול ועוד עקומה, ותמיד מגיעים לאותו רחוב ללא מוצא, לאותו משפט שמסכם את מהות הבדידות.
"אף אחד לא מבין אותי".
