לגין / רונן
רבקה-לאה גמעה את כוס המים הזכים בשבע לגימות קצובות ומדודות. מתענגת על כל אחת מהן. מודדת על לשונה את הרכות העגלגלה של הנוזל היקר. מניעה אותו מצד לצד בתוך חלל פיה ובולעת ממש לפני שהצוננות המרעננת מתנדפת מתוכם. מלווה את מסעם הענוג במורד הושט. ממשיכה אותו בדמיונה. חשה כיצד הפרודות השקופות מטהרות את דמה, מלטפות אותה מבפנים. מתפזרות לכל עבר במחול פראי שובב. בוחרות שבילים אקראיים שסופם להתנקז בתוך רחמה ולחבק ולהזין את הניצן שהחל לצמוח.
רבקה-לאה האמינה באלוהים כמו כולם. הקפידה ללכת לבית הכנסת, שמרה את המצוות והקפידה על הברכות - ביחוד עכשיו. בשבילה אלוהים היתה כמו האם הגדולה שבשמיים. זאת שחולקים לה כבוד ופונים אליה רק בדברים חשובים באמת. לדברים הקטנים, לאלה שהיו חשובים רק לה והיא התביישה לשתף בהם אחרים, הייתה מחזיקה באוסף אמונות ומחוות משלה. לא במקום, בנוסף. כאלה שהיו קשורים למספר או לצבע ולסדר הדברים הנכון. אוסף שהיה כולו שלה בלבד. מעולם לא גילתה אותו לאף אחד. לא לאמה הביולוגית וגם לא לאמהות המאמצות. זה היה היתרון הקטן שסיגלה לעצמה. הסגולה הסודית. לכל אישה, כך האמינה, יש סגולות סודיות. כאלה שמיחדות אותה, שמאפשרות לה לצוף בשעות קשות בהן רק ההתבוננות פנימה יכולה לספק נחמה. אצל כל אחת יש פנים להסתכל בתוכו רק שאצל רובן הוא היה ריק. ואיזו נחמה גדולה יותר יכולה להיות לאישה כאשר מתחילים לקרוא לה רבקה-לאה. בחג היא ניזכרה בשלומית. זאת שמררה את חייה. היתה זו השנה הראשונה שלה במשפחה המאמצת. היא זכרה את השנה הזו ואת קשיי ההסתגלות, כך שמעה את המבוגרים אומרים. הרב הציע להגביל את הביקורים עד שתתרגל. אמרו שהיה טקס יפה. היא ראתה אותו מבעד למסך המטושטש של הדמעות. אביה כל הזמן ניסה לעודד ולהגיד שזה לא נורא וזה מאוד חשוב. אבל על פי איך שהוא כל הזמן ניסה לסדר את הבגדים והיד המיובלת שלו חרשה ומרטה בזקנו, הבינה שגם לו זה לא קל. אמא שלה נתנה בה מבטים קשים, מחנכים, ואחר כך התעלמה ממנה לחלוטין. אומרת את המילים של הטקס ביובש כאילו הן כבר נפרדו. שלומית היתה הבת המאומצת של השכנים. רק שנה היה הבדל בניהן וטבעי שהן יחפשו את הקירבה והניחומים אחת בזרועות השניה. שתיהן היו מיוחדות. מקור לגאווה ותקווה בשנתונים שמספר הבנות היו למיעוט מעורר דאגה במיוחד. כמוה גם שלומית היתה דור שלישי של אמהות. היחוס הזה הקנה להן את המגורים בחלק הזה של העיר. אבל היה משהו מקולקל בשלומית. למרות מאמציה לא הצליחה להבין למה הייתה כל כך רעה אליה. שנים רבות אחר כך, כשהפכה לאם בפעם הראשונה הגיעה גם ההבנה. זה הגיעה בטפטוף. במבטים המוסתרים, מילים שנאמרו מאחורי גבה. עד אז לא היתה מודעת לקינאה וללשונות הרעות שטפטפו רעל. תמיד היתה עטופה כמו חבילה יקרה. מובדלת מהחיים האמיתיים בשלל תכריכים צבעוניים של הערצה ופחד.
כשהביאו לה את בקבוק המים החיים בפעם הראשונה כמעט ולא שתתה ממנו. מדקרות העיניים הכאיבו כאילו נעצו מסרגות בעורה. הרבה מסכות הוסרו באותו שבריר כשנשאה את הבקבוק אל פיה. פתאום הרגישה כמו כיבשה תועה המוקפת בעדר של זאבים. זאבים שהיו בשימחה משסעים את בשרה לולא חששו לעורם. אז גילתה שלמיוחדות שלה יש גם צד שני. שלהבטחה הגלומה בריחמה יש גם צד מכוער. שהמחיר לכל זכויות היתר יכול להיות כזה שלא כדאי לשלם.
"את ריקה מבפנים." היתה שלומית לוחשת לה בעת התפילה ביום שישי. היתה תמיד מוצאת את ההזדמנות כשאף אחד לא משגיח. מנפצת באצבעותיה הגרמיות את בועות השימחה המעטות שהיו לה. כמו באותה הפעם בתפילת ראש חודש כשקיבלה את השימלה החדשה. שימלה כחולה עם קפלים לבנים שהחמיאה כל כך לעור הזית שלה. הלחי שלה כבר כאבה מרוב צביטות ושרירי פניה צבו מרוב חיוכים. שלומית התקרבה אליה וסקרה אותה במה שנראה כהערכה. הנה היא עכשיו תאלץ להודות שהשימלה יפה. חשבה בליבה. כל כך רצתה ששלומית תגיד לה משהו טוב. היא תמיד הקפידה להחמיא לה ואף פעם לא סיפרה מי שכח את הדלי עם המים בחוץ. שלומית לא אמרה כלום רק נעמדה לידה בזמן התפילה. ופתאום, לפני שהספיקה להבין חשה באצבעותיה הקרות. תמיד היו ידיה קרות כמו קרח. כאילו הידיים ניבאו את אשר צופן לה העתיד. חודרות מבעד למלבושיה ודוקרות אותה ברשעות בבטן. "תחייכי." לחשה לה ברשעות. "אבל אנחנו יודעות שאת ריקה מבפנים נכון?"
למה היא נזכרת בשלומית עכשיו ששנים לא ראתה אותה וגם לא היה לה מושג מה עלה בגורלה. עוד מעט יחזור אברימל'ה מהכולל והם יתחילו להתכונן לטקס. כולם קראו לו אברהם. רק היא ואמא שלו כשעוד היתה בחיים קראו לו בשם החיבה הילדותי. ליד כולם היא קראה לו אברהם או בעלי. אבל אצלה בלב הוא תמיד היה אברמיל'ה האבא של ילדיה. הגבר הנמוך עם האף הבולבוסי. זה שעיניו החומות היו הולכות לפעמים לאיבוד כשהיו הרבה אנשים. אף פעם לא אמר לה במפורש אבל היא ידעה עד כמה הוא מוקיר לה את נישואיו. שמעה איך היה מציג את עצמו. נעים מאוד אני בעלה של רבקה-לאה וכמעט נמס מגלי הערכה שהיו מופנים אליו. מחייך את חיוכו המבוייש ומורט בהיסח הדעת את שולי מכנסיו. למרות שהיו שונים מאוד במראה החיצוני, הוא הזכיר לה את אביה. אולי יש משהו בסיסי משותף אצל כל אלה שנשואים לרבקה-לאה. משהו מכל היפעה והרוך חודר אל תוך ישותם. מעצב אותם מחדש בכוח איטי ואינסופי. הכוח הבלתי ניתן לתפיסה שנקרא הורות. אולי זהו מקורו של החוק. השימוש המושכל בכוח הזה אשר ממיישר את מהמורות החיים. כמו חלוקי נחל שראתה פעם במוזיאון. היא לא הצליחה להבין איך מים יכולים לעולל זאת לסלע. צריך המון מים בשביל זה והרבה זמן. משום מה היה נדמה לה אז שעולם כזה הוא כבלתי אפשרי. בלתי נתפס. הכאב גם הוא כמו מים חשבה. ואז נולד בנם הראשון. הם נפרדו ממנו לפני שנתיים. כבר עברו שנתיים ועוד מעט גם ברוך-אל.
לפני חיים-נתן הוא עוד היה אברהם. סלע בזלת שחור מרובה זיזים. כשהראתה לו את בקבוק המים כשחזרה מהבדיקה, שאל אולי עשרים פעם אם היא בטוחה. שאל וחזר גם כשראה שזה מרגיז אותה. אחרי חודשיים, כשהיו לבד לקחה את ידו ושמה אותה על בטנה. אפו התכרכם והתרחב בהפתעה. על פניו עלתה הבעת פליאה ילדותית. היא הרגישה איך הזיזים מתרככים, מוחלקים. אברימל'ה היא חשבה וחייכה לעצמה. כשבטנה החלה לתפוח היה משוכנע שזה מהמים שהיא שותה. פעם אפילו חשב להציע למועצה לאסוף את כל המים האלה ולמחזר אותם כמו את מי השתיה. דיבר ודיבר. מתלהב כמו מגלה בארות. רק כשהזכירה לו כמה מעט לידות יש בשנה הסכים לרדת מהרעיון. ככה הוא, האברימל'ה שלה, מתלהב כמו ילד. תמיד רק כשהיו בגפם. תמיד תמים ופגיע כמו תינוק מגודל. היה נחמד להיזכר איך פתאום התחיל לדאוג לה ולהעריף עליה תשומת לב בגמלוניות השלומיאלית שלו. מנסה לנחש מה היא תרצה לפני שהיא בעצמה אפילו יודעת. לפעמים התרצתה ואמרה לו שהוא צדק רק בכדי לראות את אותה הבעת נחת רוח שמרפה את שרירי פניו הזועפים. כמו ילד רצתה לאסוף גם אותו בזרועותיה להצמיד אותו אליה לחזה. לשייף את העור הקשה. לרכך את קשיות העורף. כשאמרה לו לילה אחד אחרי המיקווה שמעכשיו הם יכולים להיות ביחד רק כי זה פשוט נעים, חשבה שהוא נעלב. כאילו שאין היא זקוקה לו יותר. אבל הוא לא דחה את ידה כשאחזה בסלע זכרותו. גופו כולו נקיקים מסולעים שהמים שוטפים מתוכם כל התנגדות. רעם כשל מפולת סלעים נקרע מתוכו עת פיכה מתוכו מעיין החיים. אחר כך היא הנחתה את ידו הקשה שהתרככה מנוזלי גופה. מאוחר יותר באותו הלילה היא התעוררה ממשקל ידו המעיקה על גופה. קצת לפני שנרדמה שוב חשבה שאולי היא מאושרת אם בכלל יכול להיות דבר כזה.
היא התנערה. מה זה היה לה? אברימל'ה צריך להגיע בכל רגע והיא עדיין לא מוכנה. שימלת הנתינה האדומה כבר חיכתה לה על המיטה. זה היה הטקס השלישי שלה. אבל הפעם הראשונה שהשימלה של אמא שלה היתה טובה עליה. עם השנים התמלאה והתעגלה. כיום כבר לא מביטים בה בתימהון כשמציגים אותה. לפני שנים היתה כל כך רזה ושדופה שהיה חשש שלא תוכל להניק. בפרץ פעלתנות החלה להכין את עצמה לטקס. שוקעת כל כולה באביזרים הקטנים ובשינון הפסוקים. מנסה בכל הכוח לשכוח ולהתנער מהחלום. סתם חלום רע אמרה לעצמה. זה לא סימן לשום דבר. מתעלמת מהצליל הצורם שנוצר בתוכה כמו גריסת חול בין השיניים. היא הוציאה מהארון את בגדי החג החדשים של אברימל'ה. אלה שהוא קיבל מהמועצה לפני הברית של ברוך-אל. על המיקטרון יש כמה כתמים של אוכל שהיא לא הצליחה להוריד. מישהי פעם אמרה לה שאולי עם מים זה ירד אבל היא חששה לנסות. יודעת שאברהם מאוד יכעס אם הוא ידע. מרוב יעילות ותזזית שאחזו בה מצאה את עצמה לפתע מחוסרת תכלית. שום דבר נוסף לעסוק בו עד שהוא יגיע. הלוואי שהיינו כבר אחרי – חשבה. לרגע אפילו הצטערה על הבשורה הנובטת בתוכה. היא נופפה בידה אל מול עיניה כאילו להבריח משם את המחשבות הסוררות. הפעם זו תיהיה בת. לחשה בת קול באוזנה ורעד עבר בכל גופה. אברימל'ה לא אמר אף פעם אבל היא ידעה שבת תשמח אותו יותר מהכל. לא רק מהכבוד שבו הוא יזכה וגם לא בגלל מענקי המים המיוחדים שלהם יהיו זכאים. באיזה שהוא מקום היא ידעה שתמיד חלם על בת. חלומות גדולים בגוף כה מגושם. ומה אז? בגיל שתים עשרה, ללוות אותה לטקס. אנשים יבואו גם מהערים הסמוכות. ישדרו אותו במסגרת השידורים הממלכתיים. שלושתם ילגמו מאותו בקבוק מים, וכל הקהל יאנח, חלקם מקינאה, חלקם בערגה ואז המישפחה המאושרת שזכתה באימוץ, תבוא לקבל את פניה. יגישו את שלושת המתנות המסורתיות. ספל, כיסא וצמיד. האם המאמצת תשב בכיסא ואז היא תניח בחיקה את ביתה. אברמיל'ה ימזוג מים כמעט עד השפה. סבתא שלה עליה השלום סיפרה לה שבתקופתה היו מוזגים עד שהמים היו ניגרים מתוך הכוס כסימן לפוריות ולחיים. האם המאמצת תקרב את הכוס אל שפתיה ותעשה עצמה כלוגמת. אחר כך תסיר את הצמיד מידה ותענוד אותו על זרוע האם. ולקול שירת הקהל המקבלת תתרומם, מאמצת אל חיקה את ביתה. שבוודאי תבכה ותרטיב את חזית שמלתה האפורה. קול הבכי קורע הלב לא ישמע כי אז יעלה הרב וישא ברכה וכל הקהל הגדול יצהל ויקרא: "סימן לבנות, סימן לבנות, סימן לבנות." כולם יצאו למסע התהלוכה כשהאם המאמצת בראש נושאת בגאווה את הבת המאומצת. מחייכת לכל עבר. מנסה להחניק את הבכי בתוך חזה המדולדל שלא נחלץ מעולם ולא ידע את הכאב הפלאי של ההנקה. והאם הנוטשת תביט בעינים קשות בביתה המתרחקת ותפנה לה את עורפה.
היא הביטה בכפות ידיה ולא הבינה מהיכן הרטיבות. בהלה אחזה בה. אולי בהסח הדעת שפכה את בקבוק המים שניתן לה. קולות הטיפטוף רעמו באוזניה. טיף, טף. טיף, טף. הבית היה חשוך. היא מיהרה לחדר האמבטיה. מהדקת בחוזקה את הברזים. סוקרת בחשש את מד המים. טיף, טף. היכו הטיפות הנוטפות. רועמות באוזניה כחבטות על גופה. במיטבח הסיפור חזר על עצמו. היא הדליקה את האור ומיהרה לבדוק את מד המים המחובר לברז. טיף, טף. הניסו אותה הטיפות מחדר לחדר. מדליקה ומכבה את האור. מהדקת ברזים בתושבתם עד כי פרקי ידיה פעמו בכאב. טיף, טף. הכו הטיפות כמלקוש אכזרי. היכן אתם? צעקה ביאוש, מקמרת את אצבעותיה כטופרים מכה ללא הבחנה באויר. טיף, טף. כאב עז פילח את שיפולי ביטנה. היא אחזה בעצמה ואחר כך קירבה את היד לפניה. היד היתה רטובה לגמרי. אפופה בנוזל מעופש שאפילו לא ראוי לסינון נוסף. טיף, טף. המשיך הקול לענותה. הדליפה היא ממנה הבינה. בשתי ידים אחזה בעצמה מנסה נואשות לעצור את הטיפטוף. ככל שניסתה לעצור אותו כך הוא התגבר. מטיפטוף הפך לקילוח. אני דולפת צרחה באימה. נואשת הידקה את רגליה בכל הכוח על הידים המנסות לעצור את הפרץ. אז הרגישה כאילו פקק בתוכה נבקע והקילוח הפך לזרם שוטף. חולף מבין ידיה בעוצמה בלתי ניתנת לריסון. מטיל אותה על גבה כששני רגליה מפוסקות ומתנפנפות באויר. הזרם הפך לשאון מחריש אוזניים, מציף את הריצפה סוחף עמו את הרהיטים והשטיחים. מפלס את דרכו לכיוון היציאה בנחשול אדיר. היא חשה כאילו היא נבקעת לשניים והנחשול נושא הרחק מהישג ידה את חיים-נתן ואחריו את ברוך-אל ובסוף את הבת נטולת השם מסתחררת במהירות הרחק מידיה המיוסרות. לאאאאא ארוך ומיוסר נפלט מעמקי ביטנה. לשניה הזרם סובב אותה כשפניה אליה. הפנים הרזות והצרות והעיניים השחורות הענקיות שנדמה כאילו רמץ כבוי בוער מאחוריהן. היו אלה הפנים שלה שנישאו הרחק ממנה עם הזרם. כשהתעוררה הייתה הכרית רטובה. לאברמיל'ה לא אמרה דבר.
ברוך-אל הגיע מלווה בעוזרו של הרב. עטוי בבגדיו החדשים. פניו מבריקות מהתרגשות.
"מה קרה אמא?"
"כלום. סתם נכנס לי משהו בעין."
העוזר של הרב חזר איתם בזריזות על עקרי הטקס. ברוך-אל דילג מרגל לרגל חסר סבלנות. אברימל'ה הביט בה מנסה לנחם אותה בעיניו. פניו אפורות ואפו הבולבוסי היה כתם הצבע היחידי בפניו. לאט, חדורי הדרת כבוד יצאו ארבעתם מהבית. עוזר הרב והבן מלפנים וההורים מאחור. לפני שיצאו, ממש בפתח לחץ אברימל'ה במהירות את ידה. כמעט מבלבל אותה. אבל היא התעשתה ויצאה ברגל ימין. ספרה לאט עד שבע והתחילה פוסעת במתינות. כשיחזרו תראה לו את בקבוק המים החדש שקיבלה. מחוץ לחצר כבר חיכו להם הקרובים שמילמלו ברכות והצטרפו מאחוריהם. הקהל הלך והתקבץ מאחוריהם כנחיל. מובל ומוביל אותם חליפות. שני נערים בטרום בר מיצווה רצו מליפניהם לפתוח את שערי היכל האימוץ. היא הביטה לאחור אל נהר האנשים השחור שהלך והתעבה תוך כדי רחש ומלמול בלתי פוסק. לא יהיה מקום לכולם ציינה לעצמה וליבה נחמץ. בשימלת השני שלה היתה כנקודת דם שהנהר עומד להציף. חומו של היום לא הפחית מהרעד באבריה. טוב ששתתה לפני הטקס. משחזרת את שבע הלגימות. לפני שהספיקה להתעשת כבר ניצבו ארבעתם על הבמה ממתינים לכולם שיתפסו את מקומותיהם. אט אט השתרר השקט והרב החל בטקס. מדקלם את הפסוקים שאיבדו ממשמעותם. ברוך-אל עמד במעין עמידה מתוחה של מישהו שלא יודע מה לעשות עם אבריו ופוחד שהם יביישו אותו פתאום. בראשה עלתה רשימה אינסופית של דברים שהיא לא הספיקה או לא עשתה מספיק. רצתה לרוץ אליו ולבקש סליחה. לחבק אותו בפעם האחרונה אבל הרב נעמד כחוצץ בניהם ואל הבמה התקרבה המשפחה המאמצת. הגבר היה בחור מרשים. בעל אף מפוסל ועיניים חודרות. זקנו השחור היה עבות ומטופח. חליפת האימוץ השחורה היתה נקיה והדיפה ריח של מים. האישה היתה גבוהה אף היא. בשיערה העשוי בקפידה ניראו פה ושם אניצים אפורים. השימלה האפורה של המאמצת תלתה עליה כמו פרוכת. שפתיה היו צרות ודקות כשל מי שנוהגת לחרוק שיניים. כתפיה שמוטות ויחד עם זאת היה ביציבתה משהו הקורא תיגר. מעין התרסה של אתם רואים למרות הכל. במקום המבט הכבוי, המשדל בעיניים, היתה בהם אש קרה ולא נעימה. הרב הניח את ידו על ראשו של ברוך-אל וכל הקהל חזר במקהלה אחרי שלושת המשפטים. רק קולה נדם. כשהגיע תורו של אברמיל'ה פלט את המשפט "ברוך שפטרני מעולו של זה." כאילו זה היה שיעול. הרב מסר אותו לידי האם המאמצת שהניחה יד רפה על כתפו ואז בפעם הראשונה הישירה את עיניה לעיני האם.
מאחורי הרזון והשיער המאפיר והמקליש הביטו בה בהתרסה עיניה של שלומית. לרגע נפערו עיניה כשהיא גם זיהתה אותה. גופה נרתע בחוסר רצון אחורה ואז הבהב חיוך קטן בקצות שפתיה. היא הבחינה כי היד שעל כתפו של ברוך-אל התכווצה קלות. כאילו מתלבטת אם לסוג לאחור או לאחוז טוב יותר בשלל שנפל בחלקה. שני הגברים פסעו ברשמיות אחד כלפי השני. אחזו בחוזקה זה באמות של זה ואחר כך התחבקו ברשמיות ביד ימין בעוד יד שמאל של כל אחד מהם אוחזת באצילי הגבר השני. כאשר הן נעמדו אחת מול השניה היא ראתה את שלומית ממלמלת בפליאה "מיכל?". כאשר הן התחבקו היא לחשה באוזנה. "כבר לא מיכל. ריבקה-לאה בשבילך." וחשה איך הגוף הגרמי החבוק בזרועותיה מתחלחל. שלומית ניסתה להשתחרר מהחיבוק אבל ריבקה-לאה לא שיחררה אותה. מהדקת את גופה אליה בכל הכוח. שניות ארוכות אחזה בה לא מאפשרת לה להשתחרר עד שאחזה התבוסה בגוף השדוף. רק אז שיחררה. לפני שהתנתקו שני הנשים זו מזו משכה אותה שוב אליה, דקרה באצבעותיה מבלי שאיש יבחין בתוך בטנה של מיכל ולחשה על לאוזנה.
כפי שחזתה אברימל'ה עתה את פני הילד שלו כשהראתה לו את בקבוק המים. "אולי בת." אמר ותלה בה את מבטו הרך. "אולי?" היא לא רצתה לדבר על זה. מנסה שוב ושוב לדחוק ממוחה את הסימליות של שני הארועים. נזכרת בפעם הקודמת עם חיים-נתן. כמה התרגשה לקראת הארוע. כמה הרגישה ברת מזל. מיוחדת, ובכל זאת כאשר הניח הרב את ידו על כתף בנה רצתה לקרוא אליו אל תשלח ידך אל הנער. חושבת עכשיו על בנה שאצל שלומית. על כל אותם הלילות שבהם לא בקעו מימיה, וציר לא פילח את גופה כאותה סערת ברקים צולבת. חולמת בודאי על היום בו נולד ילדה החורג. קדמו לו ילדי קוקיה קודמים, שהוטלו אל תוך חיקי אמהות חסוכות בכותרות מושכות עין. מתוך אינסטינקט אמהי אולי תצמיד אותו לשדיה הריקים, אבל היה זה חיקה שהפיח בו חיים. אחד מתוך מאות האלפים העקרים. עכשיו חיבוקה של אם מאמצת יהיה מנת חלקו. הילדים שלנו הוא המשאב הכי גדול שלנו. הם נחלת כולם מילמלה. המילים כמו מים שנוצלו עד תום השאירו בה עקבות רפים של ליכלוך. אברימל'ה הביט בה בריכוז והיא התעלמה. שקועה במחשבותיה. עסוקה באבלה. חושבת על ברוך-אל ועל הריקנות שגם אלף בקבוקי מים לא יצליחו למלא.
"מחושל בביטחונה הכוזב של אהבתי יצא בני אל דרכו. ואביו נושא מאכלת. יכולתי לקרוא - אל תשלח ידך אל הנער - ושתקתי. שתיקות של אהבה נחמצת ופחד משתק מפני החמצה. אני שתקתי. תמיד אנו המעטות שותקות. מאותו רגע בו התעורר בבכי והשתלט על רצונותי, ועד לכאב החד עת נעץ את שיניו החדות בבשרי, גיליתי כי החיבה הרבה ביותר ניתנת ללא מעצורים רק כשהם הולכים מאיתנו. אולי שלומית צדקה. ריקה. ריקה אני ואין דבר שיכול למלא את החלל הזה."
"מה לחשת לה באוזן." שאל אברמיל'ה. מנסה להחזיר אותה למציאות.
"אתה לא תבין."
"אולי בכל זאת." אמר והעלבון רעד בגרונו כמו ענבל מבוייש.
למרות זאת סירבה לומר לו. וכי מה תגיד? אִסְתְּרָא בְּלָגֵינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא. מה הוא יבין? והוא יתחיל לשאול שאלות שידעה שלא תהיה מסוגלת לענות עליהן. ולמי באמת היא אמרה את זה? פתאום נותרה מחוסרת אויר וכוח. שותקת התישבה על הריצפה אפילו לא פושטת את השימלה. רק לדמעות נותר עוד כוח. הן המשיכו להכות בקול חלול בחזית השימלה האדומה. מפיקות קול מת של ריקנות שרק היא שמעה.
טיף, טף. טיף, טף.
© כל הזכויות שמורות לרונן
