זה הסוף

כול כך הרבה זוגות עיניים הביטו בי, סרקו אותי, בחנו כול תזוזה קלילה והקשיבו לכול צליל בוקע, אך אף אחד לא ראה שום דבר.

הייתי שם בחדר הומה האדם סביב כולם, החדר הסתובב וראשיהם ריחפו מעלה, חגו מעל ראשי. מביטים לעברי, מדברים לא מדברים, עלי או איתו, לא ידוע לי, לא חשוב לי. הכול נהיה מעורפל, רוחב הראיה שלי מתקטן מרגע לרגע, כשרגע הוא יחידת זמן בלתי מוגבלת, על טבעית, הנשלטת על ידי עצמה בלבד.

בחדר הייתה מוזיקה, לא יודע אם היא הייתה שם תמיד, אבל בכול מקרה עכשיו אני שומע אותה בפעם הראשונה. מוזיקה שנכנסת פנימה, המוזיקה היא היחידה שבאמת רואה אותי. היא לא מסתפקת בכך ובנוסף מרשה לעצמה לחדור פנימה, ממש עמוק, למקומות שעדיין לא גילו עם טלסקופ רגיש ומבין. צליליה כמו רוכבים על סערה, צוללים לתוך הנפש, חושפים את מה שאף אחד לא רואה.

אני מרגיש לבד וקר בחוץ, אבל הצלילים עוטפים אותי כקרני שמש מציור בד המתנפנף ברוח, אז בפנים אני בוער, אבל אף אחד לא מבחין באור שבפנים. הוא שם, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא נסתר מפני כולם.

אנחנו שותים צוחקים וממריאים לענני האכזב אשר בגבול האטמוספרה, מידי פעם אני מסתכל בכולם, ישר בפנים כמו שכבר לא עושים כי זה לא מנומס או נורמאלי, הם מחייכים אך כמה מהם באמת שמחים אני לא יודע, כי גם אני לא רואה אותם כפי שהם לא רואים אותי.

אני מרגיש את מנגינת הסיום, מן תחושה של סוף מבורך ושקט אצילי, אולי הצלילים הופכים שקטים יותר, צלולים יותר, הכול מתארך לפתע, הזמן נמרח על הקיר כמו שלל צבעים, הכול מתערבב, כאוס בחדר, כאוס בתוכי.

אני רוכב על גביו לאן שהוא רוצה לקחת אותי, אין התנגדות, אין חששות, הוא זקן, והעור שלו מרגיש כול כך קר, אבל לי לא אכפת כי אני שקוף, כמו המים כמו השיר, אני שקוף ואף אחד לא רואה מה שקורה בתוכי. ככה אני רוצה, ככה אני אוהב את זה.  

לבסוף הוא מניח אותי בפתח דלת, הכול מחשיך סביבי, אני לא רואה את הידית אך יודע היכן היא נמצאת, תמיד ידעתי, כולם יודעים. השאלה אם מסובבים או לא מסובבים, קולות צפים לוחשים לי בדייקנות, "קח איתנו את הסיכון", ואז מתפרצים לתוכי כול הצלילים יחד, חודרים לתוכי ואז פורצים החוצה, כמו נשימה ונשיפה, חלק ממני, אני מרגיש שלם, על אנושי, אלוהי, הידית הסתובבה מעצמה, או שזה אני, או הצלילים, למי אכפת, "זה הסוף".