נסיעה לעבר

ילדותי עם האוטובוס עד לתחנה המרכזית ברחוב יפו ומשם ברגל לכיוון הבית של סבתא במזכרת-משה,  ריח תבלינים ונענע  אפפו את נחירי החניתי את  המכונית באחת הסמטאות , וצעדתי ברגל לכיוון בית-הכנסת  במקום שנקרא אוהל-משה  בית –כנסת ליהודי יאנינה .(יוון) אימא קראה למקום תמיד בית-כנסת של הניניוטס  שם שעליו צחקתי בזמנו וסבא שהיה רוקע נחושת ולימד בבצלאל של אז של בוריס שץ תרם את הרימונים ואת ספר התורה שבעצמו רקע לבית הכנסת.המקום היה מוכר עץ שקמה בן הרבה שנים עמד לו בטוח  ובודד ואז ידעתי זה העץ. עץ ילדותי הצצתי פנימה , לא היה איש המקום סגור. מכאן הלכתי לסבתא  משום מה נראה לי הכל  קטן וצפוף ליד הבית  היה מגרש כדורגל, והבית של סבתא אסתר שאת שמה העניק לי סבי על ערש דווי.את המרצפות הקטנות והבולטות לא ראיתי היה שם כביש אספלט שחור ובתי-אבן בכל מיני גדלים, הגברתי את צעדי ואז ראיתי את הבית מבחוץ דלת ברזל חסמה את הכניסה  זכרתי את הבאר שהייתה בחצר של משפחת  פדרו שגרו למטה.  צבעו את המרפסת בכחול מזעזע ובוודאי החליפו את זכוכיות החלונות שהיו צבעונים  וויטראג" אמיתי,  בבוקר כשהתעוררתי השמש חדרה פנימה לתוך  החדר  והמרצפות נצבעו בכל צבעי הקשת .לו יכולתי להיכנס פנימה ולחזור אחורה למספר דקות לשנות ילדותי ולהיזכר  ולראות את המקום שם גדלתי, אך בשביל זה צריך הרבה אומץ לבקש להיכנס למקום שלא שלי והיה פעם שלי לא, לא עשיתי זאת. לקחו לי את עץ השקמה הגדול, וכן את מגרש הכדורגל והפכו אותו לכדורסל, גדרו אותו בגדר ברזל  ונעלמה לי המכולת הקטנה של שמואל שם קנינו סוכריות  שנקראו במבליק בובות שחורות בטעם ליקורייץ  אפילו האבנים הקטנות שהובילו לביתה של סבתא כבר לא נמצאות רק כביש אספלט שחור שלא נגמר, לא רחוק מכאן מרחק הליכה קצר גרה סבתי השנייה אמו של אבי ברחוב אגריפס . לא ביליתי הרבה זמן אצלה באתי לביקור עם אימא עלינו במדרגות שהריחו תמיד ריח של אוכל ומיני מאפה, אימא דאגה להזכיר לי שעלי לנשק את ידה ואחר להניח על מצחי כך חלקו כבור לאנשים מבוגרים מכובדים היא אף פעם לא נשקה וחבקה אותי כמו סבתא אסתר רק נגשה לארון הלבן שלה ועם המפתח הקשור לסינר פתחה והוציאה אותן בובות צהובות, ורודות, הנמסות בפה מיד כשאוכלים אותן גם בובות אלה נעלמו לי חיפשתי אותן בחנויות ממתקים ואין. קבלתי את הממתקים שלי וברחתי חזרה למשפחה של אימא חזרתי לבית סבתי  עמדתי  דקות ארוכות ליד הבית הסתכלתי למעלה  והיה נדמה לי שאני שומעת את שמחת דודתי יהודית ואילנה בתה כשהגעתי מתל-אביב אליהן ולסבתי לחופשת הפסח. אפילו הרחתי את ריח התבשילים שהכינו לחגים ולשבתות אני מריחה את האוכל של אימא בכל פינה ובכל חדר-מדרגות ונזכרת בדבריה, את עוד תתגעגעי לאוכל הזה ולא תדעי להכין אותו. צדקה אמא  מאז שהיא לא פה אני מסתובבת בשווקי אוכל ובמקומות המוכרים אוכל, טועמת ואומרת לעצמי לא, זה אפילו לא מזכיר קצת . לקחו את נוף ילדותי והעבירו אותו למישהו אחר ואני ניצבת ליד הבית שהיה שלי ורוצה להיות שם כפי שהייתי אז, לעלות במדרגות הלבנות להגיע למרפסת המשקיפה החוצה ולהביט כפי שהיה פעם , לא יכולה להיכנס לא לעלות, ולא לחזור לכמה דקות לזמן אחר . הלכתי משם עמוסת זכרונות וחשבתי אולי בפעם הבאה אאזור עוז ואבקש להכנס אולי יסכימו  לארח אותי ואת העבר שלי לקצת?