המקום: פולין
הזמן: 1943
מזג האוויר: חם
ביוני 43 החופשה במזרח קיבלה תפנית מפתיעה, פתיתיי השלג האחרונים עוד היו מונחים על גגות הצריפים, הקור עדיין הורגש במחנה ומי שרצה להתחמם היה הולך יחד עם עוד מאה יהודים אל אחד מחמשת התנורים הגדולים שהיו פזורים במחנה, ומתחמם.
אני אף פעם לא הלכתי אל התנורים, תמיד תמהתי למה מי שהולך לתנורים לא חוזר מהם.
אני זוכר את היום שבאו אלינו אל הגטו נציגי היודנראט והציעו לנו חופשה במזרח, אני הייתי ילד אז אף אחד לא התחשב בדעתי, אבל הוריי דווקא מאד התלהבו, היום אני קצת כועס עליהם על ההחלטה שהם לקחו אבל אז אפשר היה להבין אותם, הרי התנאים בגטו היו נוראים אנשים מתו כל יום, הסירחון התפשט בכל הרחובות, גרנו בצפיפות נוראית.
כך שבמצב הזה כל הצעה לעזוב ועוד לחופשה ליד קרקוב היתה נחטפת בשתיי ידיים.
"ילד" הם אמרו לי: "נוסעים לחופשה במזרח" ואני כל כך שמחתי, חופשה במזרח, איזה כיף, כמה סיפורים שמעתי על קרקוב על העיר הזוהרת על הכפרים המקיפים אותה על מזג האוויר המושלג כל השנה, תמיד החבר`ה בכתה סיפרו שבקרקוב יש שלג כל השנה ואפילו לא יום אחד חם.
אצלנו בוורשה תמיד היה חם.
כל כך שמחתי שסוף סוף נעזוב את הדירה הצפופה בוורשה ויסע כבר לכפר הנופש ליד קרקוב, בדמיוני ראיתי אותי ואת אבי משחקים כל היום קלפים, אבי אהב לשחק פוקר, הוא תמיד היה משחק יחד עם אביו ואחיו, כולם במשפחה היו משחקים פוקר, ב-45 כבר לא היו במשפחה מספיק אנשים בשביל לשחק פוקר, רוב שחקני הפוקר במשפחה נסעו לחופשות במקומות שונים בפולין, רובם נשארו שם כל חייהם, מעניין שאת שחקני הפוקר הטובים ביותר במשפחה הגרמנים "הזמינו" לחופשה במזרח, וגם שם רבים מבני משפחתי היו הולכים בערב לתנורים להתחמם.
בראייה לאחור, אני חושב שהוריי ידעו כבר בגטו שכנראה החופשה במזרח לא תהיה כזאת מהנה כמו שהבטיחו, בכל זאת זה קצת לא הגיוני שחיילים גרמנים שכל היום מתעללים בנו פתאום יבואו ויציעו לנו חופשה במזרח, וזה לא רלוונטי עם החופשה תהיה במזרח ליד קרקוב או באיזור אחר נניח ליד לובלין, חופשה זה חופשה והגרמנים לא היו מציעים אותה סתם, הוריי פשוט היו מותשים ולא היו צלולי מחשבה וברגעים של יאוש גם מחנה מוות יתפקד ככפר נופש.
כשהגענו למחנה העובדים בכפר קיבלו את פנינו עם כלבים נובחים וצרחות אימים: "שנל יודה שנל" ועוד צרחות נשמעו בחלל האוויר, אני חשבתי שזה חלק מהחופשה, היו אחרים שהבינו כבר אז שהגענו למחנה מוות, מי שעמד במקום נורה על ידי השומרים הגרמניים, אני חשבתי שאלו הם שחקנים שזה לא אמיתי, הדוקטור שקיבל אותנו לבדיקה קבע שלהוריי קר מדיי והם צריכים ללכת להתחמם ליד התנורים.
גם כשנכנסנו לצריפים הצפופים חשבתי שזה חלק מהחופשה, אבל כשביום הראשון של חודש יוני 1943 השמש הפציעה והשרב החל להתפשט באושוויץ, הבנתי שעבדו עליי, הבנתי גם שהוריי ישארו מתחת לתנורים כל ימי חייהם, כאשר עורי נמס והחל לעלות עשן הבנתי שעבדו עלינו.
