איפה זה תופס אותך?

איפה זה תופס אותך?

אני יושב כאן,

רחוק משם, ועדיין מוכן

לחצות עולם כדי לדעת

איפה זה תופס אותך?

בבוקר כשאת שמה נעליים.

בתחנה  מסתכלת אל השמיים.

עם אוזניות כך שכלום לא מפריע,

או באוטובוס בדיוק כשהוא מגיע.

במקלחת שליד המסדרון, או מתחת לשולחן

כמפלט אחרון.

והונה זה בא, ושוב אתם עומדים. ואני

כאן לבד, הלב בתחתונים. יושב בתחנונים

בין מאמין או לא מאמין אל האל

שלא מאזין.

בהתחלה את נלחצת ואחר כך

ר

  ג

    י

     ע

       ה

          ומכריזה לכאורה

חזרה לשגרה. חזרה לשגרה.

ואפשר שוב לנשום, ואפשר שוב לחלום.

על מגן ישראל

שבצע אדום.

והנה זה שוב בא, והפעם את בחוץ

בעיסוקייך התמימים.

הרצפה נפלה תחתייך מותירה רק רחמים,

והדמעות הן גם עוזרות

להבריח לחצים

ודברים מתפוצצים על שבילם של

הרצים.

והשקט מפחיד.

רועש להחריד...

מתי לצאת? מתי לחזור?

להישאר כאן לתמיד?

ואדישות מנחה אותך, נכנסת לך

לווריד.

מרגיע מתמיד.

כקסם הסם.

את חוזרת לתמונה.

אך כמה מסוכנת זאת, זה יתפוס אותך

לא מוכנה.

והנה שוב זה בא,

וגם הפעם אני לא יודע

איפה זה תופס אותך,

ואותי זה משגע.