הוא יושב בחושך, מול המסך, וכותב.
לא צריך לכתוב שהוא יושב בחדר. מן הסתם הוא יושב בחדר. למרות שאפשרי שהוא גם בלב מדבר. אפשרי, אבל פחות. לא צריך לכתוב מה הוא כותב. מן הסתם הוא כותב את מה שאתם קוראים עכשיו. מן הסתם, אבל לא בטוח...
"מה עובר עלי?" הוא חושב. הוא מנסה לאחוז חזק בדמותו הטראגית והעצובה, כאילו בה מסתתרת איזו ישועה שהיא מעבר לבנאליות של העולם הזה. נדמה לו שהוא מפחד – מפחד לחיות חיים סתמיים, ולמות מוות סתמי, ולהיות סתם – "עוד אחד". ולמרות שממש סבבה לו כשהוא סתמי, ואין הרבה לחץ, והחיים עוברים על מי-מנוחות, עדיין מנקר איזה חשש. עדיין הוא נידון לאי-נינוחות שכזאת. ספר האי נחת של פסואה. האדם נידון לחיות באי-נחת, כדברי פרויד (ואולי אלו פרשני אסכולת פרנקפורט שהוא מצטט, והוא מבלבל את היוצרים).
הוא יושב בחושך, מול המסך, וכותב.
לא צריך לכתוב מה הוא לובש. מן הסתם רק בוקסר וגופיה. למרות שאפשר והוא ערום כביום היוולדו, ויש גם סיכוי זעיר והוא בחליפה מהודרת, בלבוש אלגנטי, לפני חתונה. חתונתו שלו אפילו! הו – עכשיו זה מתחיל להיות מעניין... אבל לא בא לו להיות מעניין. לא בא לו לכתוב עוד עלילה מגוחכת, אספקלריה כוזבת של החיים. בא לו להקיא את עצמו מתוכו. בא לו לעצור את תנועת המטוטלת. הוא מדמיין כדור שמסתובב סביב ציר ונעצר לפתע, וכל הדברים שדבקו אל הכדור בכוח צנטריפוגלי עפים בחלל לכל עבר. מחזה מרהיב של רגשות ומחשבות שעפים באוויר. זה מה שהוא רוצה. לעצור את הסיבוב האינרטי של נשמתו. להגיע אל אי-ממשות.
הוא מצר על רעשו של המאוורר.
היה מעדיף שיהיה שקט. דממה מוחלטת. שקט. ש ק ט ... כמה ספרים עוד יקרא, לכמה תובנות עוד יגיע, לפני שיצליח להשלים עם חייו. עם הגעגועים לזאת שהלכה. כבר שנה... פאקינג שנה. והוא משתוקק אליה, ושונא אותה. משתוקק לאחרות, ומתייאש מעצם ההשתוקקות. פאקינג שנה ושום דבר לא השתנה. הכול הולך ברגרסיה. רק השיער עוד ממשיך לנשור, הגוף לדעוך, ביחד עם הנעורים והשמחה והתקווה והאמונה. והרוח הלוחמנית... כן. זאת אולי המכה הקשה ביותר. תמיד ראה בעצמו מורד, לוחם חופש, ציפור חופשית. והנה הוא מגיש את ידיו לכובליו בלא כל התנגדות. "קחו" הוא אומר בכניעה. עבד נרצע. שואב הנאה מהסיפוק שבריצוי אדונו. כמו כלב... זה הרבה יותר פשוט ככה. לתת להם לזיין אותך בשקט, עם וזלין אפילו. ההתנגדות רק עושה את זה כואב יותר... ככה - כמו הסמרטוט שתמיד הסתתר בו. נפש שמשתוקקת לכניעה. גזע משרתים.
והלילה חלם שוב על ח. – והוא נזכר שזאת לא הפעם הראשונה. הוא נדהם כמה השפעה עוד יש לח. עליו. ח. היה החבר המוערץ עליו. מוערץ אבל גם שנוא. הוא קינא בו קנאה איומה. הוא אהב אותו אהבת נפש. "יקרה לי אהבתך מאהבת נשים". "אך יותר מזאת, יקרה לי האמת." הוא יודע שעוד צפוי להיתקל בח. ביום מן הימים. האם יפלו זה על צווארו של זה? או אולי רק ילחצו לחיצת יד קרה? או... נו, באמת. מה זה משנה?
הוא מצר על רעשו של המאוורר.
לא צריך לכתוב שהוא מצר על עוד הרבה דברים. זה ברור מאליו. ברור מעצם היותו אדם. מעצם היותו ישוב מול מסך בחושך. אדם שאינו מצר על כלום, לא יושב בבוקסר ובגופיה בחדר חשוך מול מסך. כל זה ברור מאליו, ובכל זאת הוא כותב זאת. הוא מצר על אי-יכולתו לומר "לא", לשמור על עצמו, לא לתת לאחרים לנצל אותו כל-כך. הוא מצר על הסקס עם החברה הטובה ביותר. טובה ביותר לשעבר. יש דברים שעדיף לגדוע בזמן. הוא מצר על מותו הממשמש ובא. הנה – הנה ממש הוא דופק בדלת. לא נותר עוד הרבה זמן. כמה עשרות שנים בלבד, במקרה הטוב. הוא מצר על חוסר יכולתו למנוע סבל, ועל חוסר רגישותו ההולכת וגוברת לסבלם של אחרים. הוא עדיין זוכר את עצמו בתור הילד שבכה לכוכבים. הילד שמירר בבכי על הקבצן שבקרן הרחובות, או על החתול המיילל מתחת לפח המכונית. והיום הוא בוכה בעיקר בגללו. בגללה... בגלל מה שאיבד. הוא מצר על שאיבד אותה ככה. הוא מצר על שלא הייתה שום ברירה אחרת. הוא מצר על כך שתמיד יהיה מצר על אובדן מסוג זה. שלעולם לא יהיה מסוגל להתגבר באמת. שהוא חלש מדי מכדי לחיות בעולם שכזה... והוא מצר על רעשו של המאוורר.
הוא יושב בחושך, מול המסך, וכותב.
נדמה לו לרגע, עם הרוח הקלילה של המאוורר על גופו, שהוא מאושר. מאושר מהיופי החד פעמי, מיפעת הרגשות המשתחררות אל חלל החדר ה-(כמעט) שקט. מאושר מהקרבה אל השקט. אך בדיוק אז מישהו פותח את הדלת, וחודר אל השקט ואי הממשות. ולמרות שהמישהו הזה עושה זאת בענווה ובזהירות רבה, הוא עדיין מביט בו במבט זועם כמי ששבר עכשיו משהו עדין ויפיפה. המישהו הזה מבין את פשר המבט וממהר להסתלק.
הוא אוהב. הוא שונא. מה זה משנה? הוא רוצה לקנות קטנוע. להרגיש את הרוח מכה בגופו. את התאוצה, את החופש, את האדרנלין. אבל הוא פוחד. "זה לא פרקטי" הם כולם אומרים לו. במיוחד לא בארץ, פה אין שום כבוד לאופנוענים. ומה תעשה בחורף, בגשם? הוא לא רוצה להיות פרקטי, הוא רוצה להישאר פיטר פן. אבל כבר נכנע לגמרי. כבר הגיש את ידיו לכובליו ואמר "קחו " בכניעה. כבר נתן להם שיזיינו אותו בשקט רק בתנאי שישימו קצת וזלין. כבר התרגל לשלשלאותיו. "זהו – עכשיו אתה צריך להפסיק עם השטויות, ולמצוא עבודה רצינית." ככה ייעץ לו דודו. וזה נוח לו ככה. הרבה פחות כואב מהתנגדות. החיכוך עם החיים קטן יותר...
הוא יושב בחושך, מול המסך, ומחליט להפסיק עם השטויות. כתיבה לא מביאה לחם. כתיבה זו לא פרנסה.
הוא מכבה את המאוורר.
