הורמונים של אושר משתחררים במוחי ואני מועכת את בדל הסיגריה במאפירה.
למרות שהפסקתי לעשן ועמדתי בכך בהצלחה, מידי פעם אני חוטאת בסיגריה. לפעמים מניחה לזה לחודש ולפעמים מדליקה את האושר במצית. זה אסור, זה לא בריא אבל ההרגשה שאחרי היא ריקוד עדין של כל הנימים בגופי.
אני יושבת לכתוב. יצירתית ומלאת רעיונות.
חשבתי לכתוב על סקס. זה בערך מה שקורא בשנתיים האחרונות. אולי ארבע. מי סופר? זה נהיה חלק מהמחשבה שלי. אני רק חושבת על סקס ונמאס לי. אז אני משנה נושא ומחליטה לכתוב על המצב הכלכלי. הוא אשם שאין לי סקס.
השעה מאוחרת ואני היחידה שערה. אורן נרדם בסלון/ חדר השינה, אין לי עדיין הגדרה למה שקרה ל 'שזלונג' האדום שלי. אור וגלי במיטות, צופים בדורה הבייביסיטר החכמה שלי ומידי עשרים וחמש דקות הם קוראים לי לפרק חדש ואין לי בעיה עם זה. חופשת פורים עכשיו ואני לא אימא כבדה. שילכו לישון טבעי ויתעוררו מאוחר,לי תהיה יקיצה טבעית וכולם יהיו מרוצים.
אני מקלידה את הכותרת ושומעת צלצול במטבח. זה מהטלפון של אורן. 'הודעה נכנסת'. קור פתאומי משתחרר בעורקי יד שמאל, הכתף שלי קפואה ואני משפשפת אותה. בתנועות כבדות אני מניחה את ה'לפטופ' וניגשת למטבח, הגרון שלי יבש כמו ספוג בשמש. ההודעה קצת הורסת לי את הכיף.
אור הפלשבק מסנוור את החלק האחראי על הפחדים באונה השמאלית שלי ואני קופאת במקום. אותה התחושה. גם אז היו בעיות כלכליות. זה תמיד מתחיל בבעיות כלכליות. אנשים צריכים לקבל קצבת נכות על השלכות הבעיות הכלכליות על נישואיהם. אצל העצמאי זה מורגש יותר. פעם למעלה ופעם למטה. מפחידים אותנו שהולך להיות קשה אז מהדקים מעט את החגורה. וכשנהיה קשה אז נלחצים כי הולך להיות יותר קשה. עורקנו מתוחים כמו קפיץ של 'רולקס', מחכים לזבוב שיגיע ויימחץ בהנאה על השולחן. ללא רחמים של הימים הרגועים בהם אנחנו לוקחים נייר ועוטפים את הגופה אחרי שטבע בכוס הנס קפה.
כל אחד מסביב הופך להיות טורדן ומציק. הזבוב הוא אותו זבוב. אין מחלקות אצל הזבובים. אין זבוב נחמד עם כובע של 'האמיש' וזבוב עם חיוך של 'לוציפר'. המצב הנפשי שלנו הוא זה שיקבע את גורלו של הזבוב ואת מה שנרגיש אחרי השחרור.
זה מתחיל עם הילדים ואח"כ מגיע אליי. בהתחלה אני מבינה את הלחץ ומאוד תומכת. אח"כ אף אחד לא זוכר את זה. אני שומרת בבטן כדי לא להעיק עליו עם כל הגנים הנשיים שלי. זה 'בילד אי'ן. למה להתכחש?
גם אני מרגישה את החוסר הארוך של החיוך, הנגיעות והמחוות הנהדרות שלו. אני נפגעת מהמצב הכלכלי בבטן הרכה שלי. בעלי,הילדים והאהבה. על הזין שלי הכסף. אנחנו הפכנו אותו למי שהוא וגרמנו לו לשלוט באושר שלנו.
ההרגשה הרוחנית לחיות ככה היא עילאית, חבל שחשבון הבנק שלנו סובל מחוסר ברוחניות. גם אורן. הוא נאטם. הוא חייב לרכז את עצמו בלמצוא פתרונות. מהילד הבכור המועדף על כולם הוא משתנה למפרנס היחיד שכל משפחתו על כתפיו. הוא עובר תהליך ואין לו על מי להישען כלכלית. אני שם לתמיכה הנפשית. מזכירה לו את הטוב שיש. מדגישה בצהוב זוהר את מי שהוא בעיני ושאני סומכת עליו. הוא יודע לצאת מכל דבר. והוא גאון בתחום שלו.
אורן לא רואה את זה עכשיו. הוא צריך כסף כדי שאני אחיה רוחנית עם הראש בתחת בזמן שהוא מתעסק עם הזבוב הטורדן- הספקים. הוא לא צריך עכשיו את הדחיפות שלי. הוא יודע שהוא גאון בתחום שלו ואני רק מזכירה לו שוב שאין לו כסף כדי להשקיע את הסכום הדרוש כדי להיות גאון בתחום הזה. אני מורידה את הגוש בגרון והולכת להכין לי נס קפה.
הצבע החום של האבקה מכניס בי דיכאון. "כוס אימא שלו, רציתי לעודד אותו."
אני מוסיפה שתי כפיות סוכר, מתפנקת על מתוק שמזמן לא מתחשק לי. המים החמים שוטפים את שארית האבקה מדופן הכוס ומערבבים את הכול ליצירת הטעם המושלם.
"עזבי אותך משטויות" אני נוזפת בעצמי. "את יודעת שהוא עצבני עכשיו. למה אני מתרגשת מזה באופן אישי?"
אני מאשימה את ההורמונים ומוסיפה את החלב שמקרר את הבלילה הרותחת. אני ניגשת אל אורן ומנשקת אותו. אני פייסנית עדיין. תקופה כלכלית לא טובה לא נמדדת בימים. זה יכול להיות יומיים וזה יכול להיות חודש. מידת הפייסנות שלני עומדת בהרבה מבחנים וקיבולת הסבלנות שלי מתמלאת.
הילדים עוברים משהו. אורן פחות משחק איתם. בארוחות הערב המשפחתיות כל רעש מקפיץ אותו. אני סופרת בלב את נקישות הכפית של גלי. עד לאיזה מספר אני אגיע לפני שמישהו יגיד "די!". היא תבכה וכל אחד ישתדל לסיים את הצלחת מהר כדי לסיים את המשפחתיות הרוחנית שלי.
פתאום הרוחניות שלי יכולה להיכנס לאורן למקום שהשמש כבר לא זורחת בו ואני עונה. הוא עונה.
אני שונאת שהילדים באמצע הסרקזם ושותקת. אני שונאת שאני שותקת ואני מתעצבנת שהם שם. מחפשת כוחות על כדי להזניק אותם למיטות ובמהירות על להרדים אותם ולחזור אל המטבח אל הרגע שהקפאתי ולהיכנס באימאימא שלו. לשחרר את סכר השתיקות שבניתי כל החודש. זה לא קורה והילדים כאן. אני שוב בוחרת בזכות השתיקה הזמנית שנכפית עליי ואורבת לו לרגע שהם יירדמו.
שתיקה. פסיכולוגים אומרים שזה מעיד על אלימות ואני מנסה לדבר ועולה לאורן על העצבים. שיזדיינו הפסיכולוגים. בא לי לבעוט לו בתחת ולהעיר אותו. כן, אלימות. שיתעורר כבר. כולנו במשבר הזה. כל אחד מהמקום שיותר כואב לו אבל כולנו סובלים יחד. אף אחד לא כועס עליו שהוא שותק. אף אחד לא כועס עליו שהוא כועס מהר. אף אחד לא כועס שאין טיולים בשבת כי זה עולה הרבה כסף. כולם שותקים ומקבלים את המצב אז שלא ייצא עלינו.
אורן לא נשאר חייב ומציע לי בסרקזם לצאת לעבוד כמו כל הנשים ולהפסיק להיות מפונקת. כל הילדים גדלים במעונות ולא יקרה כלום שגם הילדים שלנו יהיו כאלו. בכלל, הם דבוקים אליי וזה לא טוב להם מבחינה חברתית.
שתיקה. שבוע, שבועיים. עד שהסערה חולפת והכול מסביב מוטל בשקט בערימות של בלגן.
אורן ואני מרימים דבר- דבר ומחזירים אל המקום. אוספים את השברים ויוצאים מהמשבר עם משהו חסר. אורן חוזר למיטה ואני כותבת בסלון. הוא כבר לא גר על הספה וחזר אל חדר השינה. אני רואה טלוויזיה. רק הטלפון של אורן שמצלצל הודעה נכנסת מחבר בננו שוב.
בידיים קרות אני אוחזת בנייד ומתחממת מהמתכת. "לקוח יקר, שכחת לנתק את החנייה הסלולארית" ההודעה נשלחה מה 'איזי פארק'. אורן שכח לנתק את השירות וזה יעלה לו עוד כמה עשרות שקלים. אני נרגעת ומכבה את הטלפון.
עכשיו אני נוזפת בעצמי על חוסר האמונה. הרי הבטחתי לעצמי שאני לא אחשוד יותר. אמרתי שסלחתי ולסלוח זה לא להציק עם זה בכל פעם שאני חסרת בטחון כי משהו חסר. הבטחתי לא להעלות בכל פעם את הטעויות של אורן שגרמו לקרע בננו. כל הודעה בשעה מאוחרת מזכירה לי טקסט אחר. "אני מתגעגעת אליך" האותיות עדיין מרצדות בראש, מזכירות לי את הלילה לפני שנתיים ואני מנסה בכח לא לחשוב עליהן. אבל הקור אוחז לי בכתף , עדיין לא למדתי לווסת את טמפרטורת הגוף והתחושה זורמת גם לעורקיי. אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם הייתי מוצאת את הטקסט הזה שוב. אני גיבורה עכשיו. זו רק הודעה על חנייה, אבל מה היה קורה לי אם זו שוב הייתה בחורה? שוב הייתי מרגישה את הכאב שמתפשט בלב ומביא איתו גל קור בגוף? אחרי שהוא נשבע שאין לו כלום עם אף אחת, היא התגעגעה אליו ועברה על החוק הידוע של 'לא להתקשר אחרי שעות העבודה'. בדרך כלל השעה הנקבעת היא ארבע. היא התגעגעה אליו בשתיים לפנות בוקר. בדיוק אחרי ה'מייק- אפ סקס' שלנו, הלכתי להביא לנו לשתות והנייד של אורן הבהב. גם אחרי שנתיים זה לא עובר לי. כל צלצול הודעה נכנסת מסמר את החושים שלי. אורן ישן במיטה.
אני מכבה את ה'לפ טופ' ואת האורות והולכת אל המיטה. אורן כבר ישן. רגשות שונים מתערבבים כשאני זוחלת אל המיטה הקרה, אני לא מצליחה להחליט אם לחבק אותו או לשנוא אותו. אני בוחרת בפשרה- מניחה את הראש על הכרית ומדליקה את הטלוויזיה.
