הוא החל לצעוד מספר קילומטרים מדי ערב כשנה לאחר פרישתו לגמלאות, לאחר שצפה בתוכנית לענייני בריאות לגיל הזהב בטלוויזיה שדיברה בשבחה של פעילות זו. אחַר שֶמָנַה את כל נפלאותיה של הצעידה להטבת מצבו הבריאותי של הקשיש, הוסיף הרופא : "ועוד לא סיפרתי על השיפור במצב הרוח שהפעילות הספורטיבית הזאת מביאה לעוסק בה, היא מעלה את רמת הסרוטונין במח, שזה הורמון האחראי על ההרגשה הטובה של האדם. וכל הנחוץ בשביל לבצעה, הוא זוג נעלי התעמלות טובות."
דבריו האחרונים של הרופא דרבנו את שרגא. הוא כיבה את המקלט, קם במרץ, הלך למרפסת חדר השינה ופתח את ארון הנעליים, חיפש, אך את נעלי ההתעמלות הישנות שלו לא מצא. כששאל את שרה על מקום הימצאותם, נענה במבט משתומם: "איזה נעלי התעמלות? אלה שזרקת כבר לפני שנים, שהתאבנו מרב שעמדו ללא שימוש?"
נאלץ לחכות עד למחרת בבוקר כאשר נפתחו החנויות ורכש לעצמו זוג נעלי התעמלות מבריקות בצבעים כחול ואפור. המוכר הבטיח לו שהם מתאימים במיוחד להליכות ארוכות, והוסיף באנחה: "הלוואי שגם לי היה את הזמן הפנוי לצעוד, לא היה מזיק לי להוריד קצת במשקל". שרגא חייך נוגות ויצא מן החנות. המשקל שלו עצמו לא עמד בראש מעייניו.
בקוצר רוח חיכה לשקיעת החמה, ביום חם מדי מכדי לצעוד. שב הביתה בעיניים בורקות מצעידתו הראשונה וניסה להלהיב גם את שרה בפעילות החדשה, סיפר לה שוב על מעלותיה וקווה שיצליח לצרף אותה אליו. אמנם יצאה עימו פעמים מספר, אך חדלה במהרה. "משעמם לי ללכת סתם כך, וחוץ מזה אתה רץ מהר מדי בשבילי, זה מעייף אותי".
הוא המשיך לצעוד מדי ערב, הכריח עצמו לצאת בכל מזג אוויר כמעט, חכה שרמת הסרוטונין במוחו תעלה ותפעל את פעולתה המבורכת, אך התרוממות הרוח שידע בימים הראשונים שככה אחר זמן מה ושוב השתלטה עליו המרה השחורה.
זו פקדה אותו לראשונה מספר חודשים אחר פרישתו לגמלאות. בלגלוג עצמי הוא נזכר באיזה חוסר סבלנות חיכה כבר לפרישה, כמה תוכניות רקם סביבה: יוכל סוף סוף לנוח, לטפח את תחביביו הזנוחים - קריאה ושח-מט, יוכל לראות טלוויזיה מבלי להירדם באמצע הסרט, יוכל לנסוע עם שרה למקומות שחלם אליהם ולא מצא את הזמן, יוכל לפגוש חברים, יוכל...
החודשים הראשונים ללא עבודה היו נפלאים: הוא הִרְבָה לנוח, נסע עם שרה לטיול מאורגן לכמה מדינות באירופה, נרשם לספרייה וחזר לאהבה ישנה שנזנחה כמעט – הקריאה. צפה הרבה בטלוויזיה ונהנה מכל רגע.
עם חבריו משכבר הימים שהקשר איתם הוזנח, לא הצליח להתחבר מחדש : יונתן העליז והמוחצן, מסמר המסיבות של נעוריהם, שנשא שלוש נשים והתגרש מכולן, הפך עם השנים לקשיש נרגן ומר, מרוכז בעצמו, שלא אִפְשר לו להשחיל מילה בשטף דברנותו הכפייתית. יורם הרציני והחכם, שעימו נהג בעבר לשחק שח - הוא היה היחידי מבין מכריו שהשתווה לו ברמת המשחק - ושאיתו גם אהב לשוחח על עניינים שברומו של עולם, הפך לתדהמתו שבר כלי נזקק וילדותי, שיטיון מוקדם פקד אותו ועשה שמות במוחו והוא בן 72 בלבד , בן גילו, מזלו שיש לו את תרצה לצידו שמטפלת בו כמו שמטפלים בילד חסר דעת.
לאחר מספר חודשים, כשהחידוש שבמצב החדש פסק, פקדה אותו חוסר מנוחה. השאלות "מה הלאה? מה אעשה בשארית חיי ?" החלו להציק, בתחילה בטון מינורי ועם חלוף הזמן באופן בוטה ביותר. נכון, יש לו משפחה, ישנה שרה וישנם הילדים והנכדים. אך עם שרה, אחרי יותר מארבעים וחמש שנות נישואים, מה כבר יכולים לחדש זה לזו? על מה כבר יכולים לשוחח שכבר לא שוחחו? היא שמעה את הסיפורים שלו כבר מיליון פעם, היא עצמה אמרה לו זאת כאשר עמד במטבח בשעה שבישלה וסיפר לה מה שסיפר : "אתה מפריע לי להתרכז, זה מתכון חדש של עוגה ואני אטעה ואקלקל הכל, וחוץ מזה, תסלח לי אך כבר שמעתי את הסיפור הזה מיליון פעם!"
גם עם ילדיו ונכדיו השיחות הפכו עניין לא פשוט; הוא פוגש אותם לעתים קרובות בשבתות ובחגים, הם מנשקים אותו בבואם ובלכתם, הם נחמדים אליו, אך הוא נוכח שהם מעדיפים לשוחח ביניהם, לעדכן זה את זה במעשיהם, לדבר על נושאים שאין לו עניין או שליטה בהם, וכאשר מתערב בשיחה או משמיע את דעותיו, הרגשתו היא שפלש לתחום לא לו, שמאזינים לו מתוך נימוס במקרה הטוב, או לחילופין - בחוסר סבלנות מופגנת. ערן, הבכור, הבוטה מבין שלושת ילדיו, נכנס לא אחת אל תוך דבריו: " אוי אבא, מה אתה מדבר, אתה לא מבין בזה שום דבר!". והוא תמיד נפגע, חש כאילו שפכו עליו דלי עם מים קרים.
שרה לא מבינה את עלבונו: "מה אתה נפגע, הוא לא התכוון לשום דבר, ככה הוא מדבר בלהט השיחה, אתה הרי מכיר אותו. אני לא נפגעת מהילדים שלי, ותאמין לי שאם אחפש להיפגע, אמצא".
הוא מקנא בשרה, באופי השלו והנינוח שלה, בסירובה המודע לראות את הדברים הרעים סביבה, ביכולת ההכלה שלה, בקשר הטבעי שיש לה עם הילדים והנכדים. והוא גם מקנא בה מעוד סיבה: לה לפחות יש את מטלות משק הבית היומיות, ולקראת סוף השבוע, כאשר הילדים עומדים לבוא לארוחת השבת, ידיה מלאות עבודה, היא נכנסת למבצע הכנות, מעיינת בספרי בישול בחיפוש אחר מתכונים חדשים, מבשלת, אופה ומקרצפת את הבית. ניסה לעזור לה, אך נפנפה אותו במילים אלה או אחרות, לא רגילה שהוא מסתובב לה בין הרגליים בשעת עבודה. וחוץ מזה, הוסיפה, הוא לא מבין גדול בניקיונות, ועל בישולים – מה יש לדבר. אז הפסיק לנסות, יוצא לקניות מדי פעם, כאשר היא מבקשת.
לישון הוא בקושי מצליח ; הוא נזכר עד כמה התאווה להמשיך לישון בבקרים, כאשר השעון המעורר שלף אותו באכזריות מתוך נועם מיטתו ואילץ אותו להתחיל את יום עמלו העמוס. כעת, כשעתותיו בידיו, הוא ממשיך להתעורר באותה שעה, כאילו קפאו שד, והיום לא נגמר, נדמה אין סופי וחסר תכלית. חסר כל תכלית.
גם להתרכז בספר אינו יכול, מתחיל לקרוא ונוכח לאחר זמן מה שאינו קלט מילה ממה שקרא, מחשבותיו נדדו. הבהייה בטלוויזיה הפכה לעיקר עיסוקו. מזפזפ בין התחנות, רואה סופו של סרט מתח, עובר לערוץ 8 ומנמנם לסירוגין במהלכה של תכנית על התחממות כדור הארץ, שומע קצת את הוויכוחים העקרים בין פוליטיקאים ואינו מתרגז כמו בעבר, הפך אדיש כמעט למתרחש בארץ. שוב מתנמנם קצת ושוב צופה בחלק מסרט, וכאשר נכנס לבסוף למיטתו בשעות הקטנות של הלילה, ליד אשתו הישנה שנת ישרים, מתהפך על משכבו שעה ארוכה ונרדם לשעות ספורות טרופות.
לילה אחד ביקש את נפשו למות. הוא צפה כדרכו בימים אלה במספר תוכניות אקראיות, קצת מפה וקצת משם, כשפניו של שמעון פרס מלאו את המרקע. לפרס היה מקום של כבוד בלבו, הוא העריץ את איש החזון, התעצבן כאשר לא נבחר לנשיא בגלל תככים פוליטיים, חשב אותו לתמים מדי בלהקת הזאבים המקיפה אותו. הראיון עם פרס עבר לפסים אישיים והמראיין שאל אותו כיצד הוא מתמודד עם הגיל. פרס ענה שהוא עסוק יתר על המידה מכדי לחשוב על גילו, שזהו המפתח לזקנה טובה, והוסיף: "אין טעם לחיות כדי שהזמן יעבור."
שרגא התכווץ, חש כאב פיזי של ממש. הוא כיבה את המקלט, בהה שעה ארוכה בחשכה כשבאוזניו מצטלצלים דבריו של המנהיג הקשיש שוב ושוב: לא כדאי לחיות רק בשביל להעביר את הזמן.
באותו לילה הוא חשב על התאבדות. גם לפני כן, ברגעים של ייאוש, המחשבה הזאת חלפה במוחו, אך הפעם זה היה שונה: הוא התחיל להרהר בדרכים מעשיות לביצועה. באותו לילה לא עצם עין.
למחרת, שרה נבהלה ממראהו. " מה קרה לך, אתה נראה זוועה?!" נזעקה. הוא פתח את סגור ליבו ושיתף אותה במה שמתרחש בנפשו בחודשים האחרונים. אשתו האזינה בפנים חמורות סבר, הנידה ראשה ונאנחה:
"הבעיה שלך שאתה לא יודע ליהנות ממה שיש לך, ויש לך הרבה: בריאות טובה למדי לגילך, משפחה נהדרת, וגם אני כאן לידך, ועדיין איכפת לי, רק תושיט את היד..."
הוא הגיע למועדון השח בעקיפין הודות ליוזמתה של שרה. "אתה חייב להיות עסוק במשהו, לפגוש אנשים", היא פסקה בדרכה המעשית. עוד באותו הערב נתנה לו כתובת של מועדון לגיל הזהב שבעירם. עיקם את האף: "מועדון של זקנים", פלט. שרה שלחה אליו מבט נחוש: "תנסה לפחות, מה יכול להיות!"
הלך לשם למחרת בבוקר. נכנס לחדר גדול ונאה למדי, מסביב למספר שולחנות ישבו גברות קשישות ושיחקו בקלפים. מה לו ולקלפים. רצה להסתלק, אך אז הבחין בכמה גברים בירכתי האולם. התקרב. שניים שיחקו שש-בש. מה לו ולשש –בש. העיף מבט בשולחן הסמוך ואורו עיניו. שניים אלה שקועים במשחק המלכים. ביקש לצפות ונענה בחיוב. כשהמשחק הסתיים, הציע לשחק. אחד הסכים. עד מהרה ניצח את שניהם בקלות. למחרת, כאשר רצה לשחק שוב איתם, התחמקו: "אתה טוב מדי בשבילינו". פנה ללכת, מאוכזב. בדרכו החוצה עכבה אותו אישה נאה במיטב שנותיה, מרכזת המועדון: "אולי אתה מעוניין להצטרף למועדון שח-מט, שמעתי שאתה חזק במשחק." והיא נתנה לו כתובת.
עברה שנה. הוא ייצג כבר את המועדון בתחרות ארצית וזכה במקום שני. הכיר אנשים חדשים, מכל הגילאים, שעניינם המשותף בשח-מט קרב ביניהם ומצא גם חבר או שניים. האדרנלין, שהרקיע שחקים בדמו מהיום הראשון שדרך שם, עדיין לא שכך. בעיניו, שכבו זה מכבר, שב הברק. לאשתו הוא מרגיש קרוב כמו בימיהם הטובים וגם עם ילדיו היחסים התחממו.
יש לו עדיין גם רגעי משבר. לעתים, בשעה שמתגלח ומתבונן במראה, לבו נצבט למראה קמט שהעמיק בפניו, למראה צווארו הכמוש, למראה שערותיו המקלישות והולכות. הוא מסיט את מבטו במהרה, מושך בכתפיו ומהרהר שמחר יש יום חדש, משחק חדש לנצח, טיול חדש לתכנן עם שרה. סיסמתה של אשתו החכמה מחלצת אותו מרגעים כאלה:
"תראה את חצי הכוס המלאה" , חוזר ומשנן לעצמו כמו מנטרה.
