נעליים לבנות

היה הייתה עלמה יפה, אביר וגנב.

ביום שבו נחו עיניה של העלמה על האביר והאביר הביט בה הם ראו זה בזו עולם ומלואו. היא ראתה בו חלק ממנה והוא ראה שחלק מעולמו דבוק בה.

יום בינוני אחד הלכה העלמה עם נעליה הלבנות ברחובות העיר האפורים. היא ראתה איש. הוא לא דמה לאנשים איתם הייתה מתרועעת. העלמה לא ראתה בו דבר והאיש לא ראה בה דבר מלבד נעליים לבנות. הוא התקרב אליה במטרה לקחת דבר מה, הוא תפס את רביד ידה ומשך אותו. הגנב ברח והעלמה הביטה בו בשעה שרץ, ידה שרוטה קלות מהצמיד.

ימים לאחר מכן פגשה בו בשנית, הוא הביט בה והוציא מכיסו את הצמיד. היא הביטה בו בפליאה, אבל רגליה הוליכה אותה אליו, כדי להשיב את שנלקח ממנה. היא פתחה את פיה לדבר, ומשם היה זה בלתי ניתן לעצירה. הם לא היו דומים זה לזו, אך הייתה זו מראה עקומה והפוכה של בבואותיהם.

הגנב טלטל אותה כה וכה וגרם לה להרגיש נפלא בכל אותם רגעים גנובים איתו, דווקא בגלל שלא ראתה את יכולתו לגרום לה להרגיש כך. גורם ההפתעה היה משכר, הוא היה משכר.

העלמה עם נעליה הלבנות הייתה תמימה ונאיבית ואלו הם דברים קלים בניגוד לידיעה הכבדה כל כך.  לא היו לה משקולות של ניסיון ולא היו לה שקי חול בדמות עבר, כך ניתנה לה החירות החד פעמית שהרשתה לה לרחף עמו אל השמיים – כדי שיגנוב עבורה כוכבים.

יום אחד הוא נעלם. העלמה צנחה במהירות מן השמיים אל האדמה, משתוקקת למות.  

בכל אותו זמן ששכבה על האדמה והצמידה את פצעיה המדממים אל הקרח לא יכלה העלמה להאשים את הגנב על כך שעזב אותה, הוא היה גנב וזה מה שעשה. היא ידעה זאת כשפגשה בו, היא ידעה זאת כשהייתה עמו ובכל זאת – היא נתנה לו לגנוב את לבה.

היא חזרה באיטיות אל האביר שלה, נעליה משופשפות וצבען אפור מרחובות העיר המלוכלכים. היא נגעה באביר והרגישה שמעט ממנה חוזר אליה ומעט מלכלוכה עובר אליו.

האביר אסף אותה אל זרועותיו, והעביר את אצבעותיו על פרק ידה, על השריטה הדקיקה שהייתה שם, ביודעו שלעולם לא יוכל לגעת בצלקת העמוקה שבתוכה, אולם הוא התעצב עוד יותר כשחשב שלעולם לא היה יכול לגרום לה צלקת כזו, ומכך שלעולם לא יוכל.

הגנב ישב בביתו. הוא הביט על האביר ועל העלמה בשעה שחלץ את נעליו השחורות והניח רגליו, המכוסות בגרביים לבנות מלאות חורים, על הרצפה.