מלחמת ע. נגד נ. – מסיפורי הטבע שלי..

זה היה הבוקר. הקרב החל בסביבות 9:30. הכוחות היו בהחלט בלתי שקולים.

הזירה, 20 ס"מ משפת הכביש בשדרות בן גוריון, נתניה.

הסד"כ:

צד א' (ע.) שני עורבים אפורים בוגרים, חמושים במקור שחור עבה מחוסם, מסתייעים בזוג כנפים ורגליים חזקות ונתרניות

צד ב' (נ.) נחש קטן, לבוש מדי קרב בצבע בהיר ומצויד בגמישות מופלאה, זריזות, רוח קרב, הגנה וראש קרבי מתביית למטרה, מתוגבר בשיני ארס מסוכנות ביותר. קוטר גופו בין ס"מ אחד לשניים, ואורכו בין 50 ל 60 ס"מ.

תפסתי עמדה של שופט קו בלתי מתערב מעברו השני של הכביש, פחות מ 10 מטר משם. בתור שכזה, וכמי שאיחר להגיע אל תחילתו של קרב זה, לחיים ולמוות, אני נמנע מלפסוק "מי התחיל". עד שהגעתי לזירה, הקרב כבר החל וכבר היה בעיצומו.

שני העורבים נראו נחרצים בדעתם לנצח ויהי מה. הנחש מצידו דווקא שמח היה לברוח ולהסתלק כל עוד נפשו בו, אלא שהטרוריסטים התוקפנים לא העלו כלל בדעתם לוותר.

אחד מהם היה מתיצב בעמדה אחורית – לצד זנב הנחש, מנקר בו בכוח, כשחברו מטריד את הראש.

הנחש התגונן נואשות. לא שהיו בידיו סיכויים גדולים. פיו הפעור בעת שהיה תוקף, היה קטן מכדי לתפוס יותר מאשר רגל עורב ולהקישה, אבל העורבים הנרגשים היו מנתרים בגמישות מדהימה עם כל תקיפה מצד הנחש, פורשים כנפיהם לכדי רבע עד מחצית פרישתן, ונוחתים ברכות, מוכנים מיד לניתור הבא ולנקירה מהירה במטרה.

מדי פעם החליטו לתפוס בזנבו ולהמריא מעט בכדי להטילו חזרה לקרקע. זנב הנחש כבר היה מקולף מעורו בעת שהטילו אותו אל הכביש. אז נעמדו רגע, צופים במכוניות החולפות ברעש רב,  ממתינים לראות אם יידרס הקורבן שאת נפשו ביקשו בחשק מופגן שכזה.

הנחש שהיה מוטל בסמוך לשפת הכביש, נראה כנפגע ממכונית חולפת, דבר שמשום מה לא הותיר בו את רישומו ממש. כנראה שכבר הותש למדי. משחלה הפוגה בזרימת התנועה, קפץ אחד העורבים, הרים את הנחש במקורו כשהוא תופש בו במרכז גופו, והחזירו לזירה, אל החול שבסמוך.

הקרב התחדש במלוא עוזו. השניים הללו, בשמחה מופגנת, ערכו תצוגת תכלית מדהימה. כשהם מחליפים צד זה עם זה, היו תוקפים בנקירות עזות את הזנב והגוף, ובו בזמן מאיימים על הראש, שעדיין נלחם בגבורה של חוסר ברירה, מתוך רצון חסר סיכוי לשרוד. עמדתי שם בצפיה נדהמת משך כ 15 דקות עד שהקרב למעשה הוכרע. הנחש, באפיסת כוחות מוחלטת, כבר בקושי הרים את ראשו. כל העת חטף מכות עזות בזנבו ובגופו, וכבר חשבתי שמת, אלא שעדיין הוסיף בקושי להתגונן.

העורב עז הרוח שבין השניים, התייצב נחרצות מול הראש, מתבונן בדריכות, מנתר חליפות, נוחת ומחטיף נקירה. מקָרב מקורו הגדול כדי מרחק אצבע מראש הנחש, מתבונן בו בריכוז עצום ושוב מחטיף לו. לא זנח זה את עמדתו, עד שהוכה הנחש למוות בעזרת בן/בת זוגו הממשיך להכות בעוז באזור הזנב.

עברו עוד דקות ארוכות. הגיבור בין השניים שכבר הבין שהנחש מת ואינו מסוכן עוד, החל לתלוש פיסות עור ובשר מהגוף המומת, בעוד חברו ממשיך לנקר במרץ בלתי נדלה בזנב המרוצץ.

עוד ועוד המשיכו השנים להתעלל בגופה ולהטילה ממקום למקום. האחראי על האחוריים התעייף, נעמד בעמדת תצפית, בעוד התוקפן הראשי ממשיך לקרוע נתחים קטנים ולבלוע.

העורבים אינם מצוידים כעופות דורסים בטפרים ובמקור מעוקלים לשיסוע בשר הטרף, אף על פי כן, החזיק האחד ברגלו את גופת הנחש, בעת שריסק בנקירות חלקים שהתרככו ונתלשו בקלות.

השני החל להשתעמם, נשא כנפיו והתעופף אל צמרת העץ הקרוב, שם נעמד לתצפית מרחוק, בין הענפים בצל. חברו המשיך במרץ במלאכת הטריפה עוד דקות עד שהתעייף בעצמו. נעמד במנוחה במקומו, שומר על שללו.

מצפון הגיח לפתע עורב שלישי, התקרב ונחת מטרים ספורים ממנו. עורבנו הגיבור פנה אליו בהחלטיות מופגנת, חברו שב תוך שניה והתיצב לצִדו וביחד גירשו את הפולש המבוהל, שפרש כנפיו וברח במהירות.

מיד חזרו השנים אל גוית קורבנם, ושוב, הגיבור סועד את נפשו, וחברו שומר מקרוב עד שהשתעמם בשנית ועף חזרה על הענף המוצל והבטוח.

היה זה הרגע להכריז על סיום סופי של הקרב ולהרים את ידו של העורב במחוות מנצחים. החלטתי להמשיך בדרכי. רגע אחד מאוחר יותר, חדל גם הטורף שלנו ממלאכתו, פרש כנפיים והצטרף אל זוגתו שתחייה, אל בין ענפי הדקל.

ואנחנו ידידיי הקוראים, כשאנחנו מביסים את אויבינו, איך אנחנו מסיימים את הקרב? באותו שיוויון נפש שהפגינו זוג העורבים? או . . . ?