חלק ה'
"היי!" שמעתי פתאום מאחורי.
"את מהופנטת לגמרי...."
"אוי סליחה, הייתי שקועה לגמרי בכתיבה ולא שמתי לב שנכנסת...."
הוא רוכן לעברי ונושק לי. אני נושקת לו חזרה. אני מבחינה: הוא, כרגיל, עייף נורא, מותש מיום עבודה ארוך ומייגע.
מאוחר, הבנות כבר ישנות שנת ישרים. אנחנו מתיישבים לארוחת ערב מאוחרת במטבח. מקרקרים טוסט עם סלט. רק רחשי הלעיסות מפרות את השקט.
חליפת הדברים הרגילה. אני שואלת "איך היה יומך?" והוא עונה לי : "כרגיל, ושלך?"
ואני מספרת לו על אירועי היום שלי. לי תמיד יש יותר מה לספר. ככלות הכל, מה כבר יש לספר שנעולים מן הבוקר ועד הערב במשרד?...
ושוב שתיקה.
המוח שלי קודח ממחשבות על ברצלונה שלי. אני בתור לבידוק בשדה התעופה, אוטוטו זה מגיע ו....
"היי" אני שומעת.
אני מחייכת לי מאוזן לאוזן.
"תגידי, מה קורה לך?, את שוב מהופנטת..."
אני מתחילה לצחוק, צחוק מתגלגל ופרוע, ולא יכולה לעצור בעצמי.
הוא מביט בי בתמיהה, מנסה להבין מה מצחיק אותי כל כך?...
אני מנסה להסביר, אך הלשון שלי מתלעלעת. בכל זאת בין פרצי הצחוק אני מצליחה לשרבב כמה מילים: "אני....פשוט... זה הסיפור שאני כותבת"
"אהה.." הוא ממשיך לאכול. אין לי מושג מה עובר לו בראש באותו רגע.
הצחוק שלי שוכך לאיטו. אנחנו מסיימים את ארוחת הערב ומפנים יחד בשתיקה את הכלים המלוכלכים לכיור. לאחר מכן , אנחנו עוברים לסלון והוא מתיישב בפינת הספה הקבועה שלו, אוחז בשלט הטלויזיה ומתחיל, כהרגלו, לזפזף לסירוגין בין ערוצי החדשות, הספורט והסרטים.
אין לי סבלנות במיל לקופסה הרועשת והמהבהבת הזו. אני מבכרת את המסך השני וחוזרת לשבת מול המחשב. אני רוצה להמשיך בכתיבת הסיפור שלי, אך לא מצליחה. אני מוצאת את עצמי בוהה במסך ומחשבותיי נודדות להן, מתפזרות לכל עבר. העייפות התגברה עלי.
"זהו, הלכה הבטריה להיום" אני חושבת לעצמי ומחליטה שמוטב לי ללכת לישון.
אני נושקת לאיש שלי, מתארגנת לשינת הלילה ואז מזנקת למיטה שלנו. באנחת רווחה מניחה את ראשי על הכר ומתכסה בשמיכת הפוך האהובה עלי.
תוך שניות ספורות אני שוקעת בשינה עמוקה ומוצאת את עצמי בתור לבידוק בשדה התעופה.
"היי" אני שומעת פתאום קול מאחוריי.
אני מסתובבת לאחור.
הוא עומד שם ומחייך אלי.
חלק ו'
"היי!" שמעתי פתאום מאחורי.
העיניים הענקיות והירוקות האלה, והחיוך מלא שיניים צחורות כפנינים שניבטים אלי מתוך פנים שחומות יפיפיות. אותו מבט הורס בדיוק כמו אז. הוא כבר לא צעיר במיוחד, אבל.. אוףףף, איזה לוק הורס! זורקה לו קצת שיבה בשיערו, אבל היא משווה לו חן מיוחד.
אלוהים!!!! לא יכול להיות!
אני לא יודעת מה להגיד. לא מצליחה למצוא את המילים.
"זוכרת אותי?" הוא שואל
"כן", אני מגמגמת, "דורון נכון?"
"מאשר!" הוא מחייך אליי. " לא שכחת!"
שתי שושנים אדומות מנצות מיד על לחיי.
דורון מצטחק, ומפתיע אותי בנשיקה על לחיי הימנית.
"את יודעת... לא שכחתי אותך כל השנים האלה"
ראשי סחרחר עלי. לא מסוגלת לזוז. לא מסוגלת לדבר. מביטה בו בהלם גמור.
כשאני מתעשתת קצת אני שואלת-מגמגמת: "תגיד, איך בכלל הצלחת לזהות אותי אחרי כל השנים האלה?"
"העיניים שלך, עיוני, איך אפשר לשכוח אותן?"
אני מתה במקום.
"ממממההה?"
"איך אפשר לשכוח את העיניים הירוקות המדהימות האלה שלך תגידי? מעולם לא הצלחתי לשכוח אותן מאז אותה נסיעה שלנו יחד באוטובוס"
אני מביטה בו במבט מעורב של הלם וחוסר אמון.
דורון שוב מצטחק.
"תגידי, מה את עושה פה?, לאן את נוסעת הפעם?"
"לבבברצלונה" אני מגמגמת
"טיסה 617, ב-12:50?"
"כן" אני עונה לו וכבר יש לי הרגשה ש....
"יש! הוא צוהל לעברי. "אז אנחנו טסים יחד לברצלונה!"
אני הולכת למות....זה באמת קורה לי?, אני עוצמת את עיני ופוקחת מחדש. דורון עומד מולי, נרגש.
כן.. זה באמת קורה.
"תגידי, נכון שזה מדהים שהגורל ככה הפגיש אותנו שוב? שואל דורון.
"ככןןןן" אני מגמגמת לו.
תורנו לבידוק מגיע.
אנחנו עוברים תשאול קצר על תכולת המזוודות ומגיעים לדלפק החברה, מניחים כל אחד בתורו את המזוודות על המסוע, וזהו.
אני מביטה בו במבוכה. שואלת את עצמי מה עכשיו?
"תכננת לעשות סיבוב בדיוטיפרי?" שואל דורון
"לא. האמת שלא" אני עונה
"יופי, אז בואי נשתה קפה יחד לפני הטיסה?"
"כן, למה לא" אני ממלמלת ואנחנו פונים לשבת במזנון הסמוך לשער הטיסה שלנו. יש לנו כמעט שעה לשרוף עד לטיסה.
אנחנו מצטיידים בשתי כוסות קפה מהבילות ומאפה ומתיישבים לנו בשולחן פינתי, מרוחק מה מן השאר.
הלב שלי הולם במהירות. הידיים לופתות את הכוס החמה.
אני מציצה בהחבא בידיו. לא רואה עליה טבעת נישואין. תוהה.
דורון מביט בי ואומר: "את נראית נפלא."
היד שלי רועדת. אני מסמיקה. לא מצליחה לומר כלום.
פתאום היד שלו על היד שלי.
"את מתרגשת נכון? גם אני. מדהים שאחרי כל השנים האלה אנחנו נפגשים פתאום עוד פעם, נכון?"
זהו. אני חייבת לשאול אותו עכשיו. את השאלה הזו שהטרידה אותי מאז.
"דורון...אני חייבת לשאול אותך משהו"
"מה?" שואל דורון
"יומיים אחרי הנסיעה הזו שבה הכרנו, באת לבסיס והשארת לי פרחים ומכתב, ואז נעלמת. זהו. יותר לא שמעתי ממך. למה?"
דורון מרצין פתאום.
"את צודקת. אני חייב לך הסבר. היתה לי חברה כבר כשלוש שנים לפני שפגשתי אותך, והחלטנו להתחתן בסיום שירותי הצבאי. שפגשתי אותך הייתי כארבעה חודשים לפני השחרור שלי מהצבא. כבר היו דיבורים על חתונה. הקטע ההוא באוטובוס, זה לא היה סתם. זה היה אמיתי, שלא תחשבי. לא יודע, פתאום ראיתי אותך, וזה קרה..באותו סופשבוע שלאחר מכן, הרגשתי שאני לא יכול ולא רוצה להתחתן יותר, הרגשות שלי אלייך הציפו אותי באחת. כתבתי לך מכתב ו.."
"אני שמרתי אותו, אתה יודע? הוא איתי עד היום", אני מחייכת. "גם שמרתי לי פרח מהזר ההוא. יבשתי לי אותו בין דפי ספר וצירפתי למכתב".
עכשיו תורו להיות נבוך. " מה באמת ?, את רצינית?"
"באמת. רצינית" מאשרת לו.
"ואז פספסתי אותך בבסיס. ובאותו יום היא התקשרה אלי, בוכה. גילו לה גידול בשד. בהמשך התגלה כשפיר, היא נותחה וזהו יצאה מזה. בהמשך ויתרנו על הרעיון להתחתן. גילינו שאנחנו פשוט לא מתאימים. דרכינו נפרדו. אבל באותו רגע שהתקשרה אלי הבנתי שאני לא מסוגל לעשות לה את זה. גם לא הייתי מסוגל לחזור אליך ולספר לך. פשוט לא רציתי להכאיב ולא ידעתי מה לומר. לא הוגן, אני יודע אבל איכשהוא זה יצא ככה".
אנחנו שותקים.
"נפתרה התעלומה" אני אומרת לעצמי. "עכשיו את יודעת ומה תעשי עם זה?"
"ומאז?" אני שואלת, "הכרת מישהי אחרת?, התחתנת?"
"היו לי כמה חברות. לא זה לא הגיע למשהו רציני. מהאחרונה שהייתי איתה בקשר, נפרדתי לפני מספר חודשים".
נורה אדומה מתחילה להבהב בירכתי מוחי, "תזהרי, תזהרי".
"אהה" אני ממלמלת.
ברקע נשמעת במערכת הכריזה הזמנה לנוסעי טיסה מס' 617 להתייצב בשער D.
אנחנו קמים מהשולחן ופונים לשער D. דורון מחייך אלי, ואומר: "ויוה ברצלונה!"
חלק ז'
הדיילת תולשת את הספח מהכרטיסים שלנו ואנחנו עולים על רכב האיסוף למטוס.
דורון אינו מתיק את עיניו ממני ואני אינני יודעת היכן לשים את עצמי מרוב מבוכה.
לאחר כרבע שעה אנחנו עולים בכבש המדרגות אל המטוס. הדיילת בכניסה מחייכת לעברנו. אנחנו נכנסים. הצצה חטופה בכרטיסים שלנו מגלה לנו שהמושבים שלנו מרוחקים מאוד זה מזה.
" תשבי ואני אדאג לטפל בשינוי סידור הישיבה שלי" אומר דורון.
אני מתיישבת במושב שלי. דורון נעמד במעבר לצידי וממתין לנוסע שעתיד להתיישב לידי. אחרי כמה דקות מגיעה אישה מבוגרת ועומדת להתיישב לידי.
"סליחה גבירתי", פונה אליה דורון. "התואילי להתחלף עימי במושב כדי שאוכל לשבת לצידה של הגברת היפה הזו?" הוא מחייך ומצביע עלי.
"למה לא?", קורצת לו הגברת, "בשמחה".
דורון מודה לה מקרב לב ומפנה אותה למושב שנקבע לו.
הוא מתיישב לצידי, כולו זורח.
ואני.... עכשיו כמו אז, לא יכולה לעמוד בפני החיוך הזה שלו... נמסה לגמרי...
דורון מביט בי. בשתי השושנים שהנצו בלחיי ומצטחק.
הוא נוטל את ידי בידו בעדינות ואומר: "אז מה, לא הגיע הזמן שתספרי לי קצת על החיים שלך?"
המגע שלו מעביר בי רטט עז, קצב פעימות הדופק שלי מואץ..
"הממ... אני גרה בתל-אביב, נשואה לאורן, יש לנו תאומות בנות 7, מקסימות, ו..."
"אז מה את עושה לבדך על הטיסה לברצלונה?"
"אני...", איך אני אסביר לו? אני תוהה. "נוסעת להתאוורר. לשבוע".
"לבדך?", שואל.
"כן". אני מחליטה להתחמק ויורה מיד: "ואתה?, מה לך בברצלונה?"
"אני סוכן מכירות של חברת "איורגלס" ליבוא משקפי שמש. אני נוסע להשתתף בתערוכה בינלאומית לדגמי 2009. אשהה בברצלונה כשלושה ימים, אחרי זה אמשיך לרומא לארבעה ימים נוספים לתערוכה נוספת, מקומית".
"אהה" אני פולטת.
"איפה תתאכסני?" שואל דורון.
"אין לי מושג. חשבתי למצוא משהו שאגיע לשם"
"אז אני חושב שאוכל לעזור לך" אומר דורון. "אני מתאכסן במלון קטן ולא יקר במקום מרכזי בעיר. תרצי להצטרף אלי?"
מה אני עושה??
למזלי הדיילת בדיוק עוברת לידנו ומגישה לנו שתיה חמה וקרה. אני חוככת בדעתי מה לעשות. אלוהים.. איזו תסבוכת. אני נשואה, יש לי ילדות, ופתאום ככה באמצע החיים הוא מופיע לי, טורף לי את כל הקלפים...
דורון מביט בי במבט שואל.
"טוב, מאחר ואינני מכירה את העיר, אז.. בסדר, אקבל את ההמלצה שלך".
"נהדר" אומר דורון. "ומה התכניות שלך לשבוע הזה?"
"אין לי בדיוק תכנית" אני מגמגמת. "חשבתי להגיע לעיר, לקנות לי מדריך תיירים ולטייל בה קצת, להכנס לאיזה מוזיאון נחמד ו..."
"אז מה דעתך שבזמני הפנוי נבלה יחד?" שואל דורון
כבר ברור לי שאין לי ברירה?...
"יכול להיות נחמד" אני עונה, "אבל לא אפריע לך?"
"תפריעי? אוי את.."
הוא נועץ בי פתאום מבט כזה מרצין ואומר: "אני חייב"
"מממה אתה חייב?" אני שואלת-מגמגמת.
"תסכימי שאנשק אותך?" הוא לוחש ומקרב את פניו אלי.
הדם עולה לי לפנים, הראיה שלי מיטשטשת וראשי נהיה סחרחר עלי. בשיפולי בטני מסתחררים להם פרפרים במחול עיוועים.
"הצילו, אני מאבדת שליטה!" אני מתחננת לעצמי מאוחר מידי..
שפתיו של דורון נצמדות לשפתיי, רכות וחושניות. אני חשה את ידיו על פני, על צווארי, על גבי. הוא מצמיד אותי אליו ולשונו מפצירה בעדינות בשפתיי להיפתח אליו, ממיסות כל שריד אפשרי של התנגדות מצידי.. אני נסחפת לנשיקה עמוקה לוהטת וממושכת. הזמן כמו נעצר מלכת. שום דבר לא קיים. הנשיקה שלו בולעת אותי, את כל ישותי. יונקת אותי בתאווה עצומה לתוכה.
חלק ח'
לבסוף, הפיות שלנו ניתקים. אנחנו מביטים אחד בשני בעיניים כלות. אני לא מעזה לחשוב לאן היינו מגיעים לולא היינו במטוס..
"דורון...אני חייבת ללכת לשירותים" אני אומרת. "תיכף חוזרת".
"בתנאי שאת חוזרת מהר!" הוא אומר ומחזיק בידי כאילו אינו רוצה באמת לשחרר אותי.
אני קמה ממושבי ומזגזגת את דרכי לשירותי המטוס.. תוהה בדרך לשם איך לעזאזל מצאתי את עצמי במצב הזה.. אוי לי, אבל למען האמת זה היה....נפלאאאא!
כל גופי התעורר לתחייה, רטטים של עונג הציפו את כל כולי..
בעודי עושה את צרכיי אני מתלבטת נואשות מה אעשה מנקודה זו והלאה. אני בוחנת במהירות את מצבי: אני על המטוס לברצלונה, עוד כשעה ננחת שם, וסיכמנו שאנחנו נתאכסן באותו מלון, ואף נבלה את זמנו הפנוי יחד. האם יש לי אפשרות לסגת?, האן יש לי נקודת מילוט כלשהיא? האם אני בכלל רוצה בזה? מה אעשה?... האם אבחר בצו המצפון או אלך בעקבות ליבי?, להרשות לעצמי להיסחף או?...
ראשי מתחיל לכאוב. אני מחליטה לדחות את קבלת ההחלטה לכשננחת בברצלונה. אני נוטלת את ידיי וחוזרת למושבי.
אני מבחינה בכך שדורון נראה מוטרד.
"קרה משהו?" אני שואלת.
"לא למה?" הוא שואל.
"נראית מוטרד".
"לא, לא, אני סתם עייף אולי". הוא מחייך אלי שוב.
"למה את נוסעת לברצלונה לבדך?" שואל דורון
"להתאוורר קצת, לטייל, אתה יודע..." אני אומרת.
"לבדך?"
"כן. משהו שתמיד רציתי לעשות ולא יצא"
"אני שמח כל כך שנפגשנו. אני עדיין לא מאמין שזה קורה, ואת?
אני מגמגמת "כככןןן... גם לי קשה להאמין שזה קורה..."
"את שמחה שנפגשנו?" הוא שואל
אני עומד לענות לו כשלפתע נשמע קולו של הטייס: "נוסעים יקרים, הנכם מתבקשים להדק חגורות לקראת הנחיתה. ברוכים הבאים לברצלונה".
אנחנו מהדקים חגורות. דורון אוחז בידי ומביט בי, ממתין לתשובתי.
אני מביטה בו שוב.
"ככןןן" אני מגמגמת.
אחיזתו בידי מתהדקת.
אני לכודה. בין שמים לארץ ובין הרגש להגיון.
המטוס מתחיל להנמיך טוס. ליבי הולם מהתרגשות ומפחד גם יחד.
דורון מבחין בהתרגשותי וממהר להרגיעני: "אל תלחצי, הכל יהיה בסדר", הוא עוטף אותי בחיבוק ומבטו ממיס אותי מחדש.
כאשר אבדתי....
חלק ט'
קרני השמש חודרות מבעד לחרכי התריס, מפזזות בעליזות על הקיר לצד המיטה. אני ניעורה, מתמתחת לאיטי, וצמרמורת תענוג חולפת בגוי. אני מחייכת לי. איזה לילה קסום!
"ויוה ברצלונה!"
אני נהנית מרכותם של הסדינים הצחורים והמעומלנים. מיטיבה את תנוחת ראשי על הכרית המפנקת ומתבוננת בו. הוא שוכב לצידי. ישן, רגוע. החזה שלו עולה ויורד, נשימותיו קצובות ועדינות. אני שולחת יד לחזהו ומלטפת בעדינות. יש לו עור רך ומשיי, פלומת שיער עדינה מעטרת את חזהו. אני ממוללת אותה באצבעותיי. אני מתרוממת מעט ורוכנת מעל פניו, מנשקת ברוך את עיניו העצומות, את שפתיו. אצבעותי מרפרפות על לחיו, על אפו, על מצחו. אני מתבוננת בו. הוא כל כך יפה ככה... החשק שלי ניעור. אני רוצה בו כל-כך... אני נצמדת אליו, מניחה את ראשי בחיקו ושואפת לחיכי את ריחו. הוא חמים כמו כיכר לחם טריה שנרדתה זה עתה מהתנור. אני שולחת יד חומדת אל בטנו, מלטפת אותה בתנועה מעגלית, איזו רכות משגעת... ידי גולשת אל מפשעתו וחופנת את זכרותו החמימה.
הוא ניעור.
פוקח חצי עין ומחייך לעברי.
"בוקר טוב" הוא לוחש.
"בוקר טוב יפיפה שלי" אני לוחשת לו חזרה ומחייכת. "עוד מישהו התעורר כאן..."
"אממממ, ככןןן"
הוא נצמד אליי, חם ומשתוקק.
רטטים של עונג מציפים את שנינו, מסעירים את דמינו. הנשימות שלנו הופכות מואצות, הדופק הולם במהירות..
אנחנו מפקירים את עצמנו לחלוטין לחסדי תשוקתנו. קרני השמש מפזזות להן בעליצות על גופותינו המתנחשלים זה בזו לבלי הפרד.
----------------
השעון המעורר מצלצל.
"אוףףף" הוא רוטן, וממהר להשתיקו.
אני שרועה על המיטה, רוויה עונג. מביטה בו מחוייכת. לא אכפת לי כלום.
אני מתמתחת לי ושולחת לעברו את זרועותי לחבק אותו.
"אני אוהבת אותך מתוק שלי"
"גם אני".. "צריך לקום".
הוא קם מן המיטה. אני מתבוננת באיש שלי יוצא מן החדר לחדר האמבטיה
ומהרהרת לעצמי: אוי כמה אני אוהבת אותו!
וכבר לא אכפת לי מערימת הכביסה שגולשת לה להחריד בחדר האמבטיה, מערימת הכלים המלוכלכים שנותרה מארוחת הערב אמש, וגם לא מהשניצלים שממתינים לי שאדפוק אותם כהלכה ואטגן אותם 2 דקות מכל צד עד שישחימו יפה.
"בוקר טוב לי" אני אומרת לעצמי בחיוך וקמה להעיר את הבנות לבית הספר.
- סוף -
------------------------------------------------------------------------
© כל הזכויות שמורות לאיריס ס. "קוכליאה".
אין להעתיק או לעשות כל שימוש שהוא בסיפור ללא הסכמת הכותבת.
