נטע ישבה בבית הקפה השכונתי וחיכתה לחברתה ענת שתגיע. עיניה שוטטו מסביב על פניהם של יושבי בית הקפה עד שנפלו על זוג שישב בשולחן מרוחק, צמוד לקיר. הם ישבו והביטו זה בזו בריכוז רב.
נדמה היה שהוא שותה את מילותיה בצמא. מילים שנאמרו בשפה אחרת, לא מוכרת לה, שפת הסימנים.
"הם חירשים", אמרה לעצמה.
היא מצאה את עצמה מרותקת לדיאלוג שהתנהל ביניהם בידיים ולווה בשימוש בג'סטות שונות. נדמה היה שהם מנהלים דיאלוג אמיתי.
לא כמו אצל רוב הזוגות שאני מכירה הרהרה לעצמה. רבות מחברותיה כבר שכחו איך מדברים עם הבעל. הן העדיפו לפרוק את אשר על ליבן בפני חברה קרובה.
היא הוקסמה כל כך מהדיאלוג השונה הזה שלא שמה לב שענת חברתה הגיעה ובירכה אותה לשלום.
"מה קרה לך היום אחותי"?, שאלה ענת בדאגה. "הראש שלך לגמרי במקום אחר!"....
"לא, אני דווקא בסדר, פשוט.. תראי אותם , הזוג הזה שמה, החירשים. תראי איזה חמודים הם, איך הם מדברים מכל הנשמה והלב ככה.."
"אהה" אמרה ענת, "כן, הם מדברים בשפת סימנים, את יודעת, השפה הזו של החירשים"..
"איזו שפה מיוחדת"| אמרה נטע, "נכון ענת"?. אבל ענת הזמינה קפה והחלה לשפוך את ליבה בפניה ולנטע לא נותרה ברירה אלה להפנות את תשומת ליבה לחברתה. כאשר קמה לשירותים, שמה לב שהזוג ההוא כבר הלך לו. משהו בתוכה הצטער על כך שנעלם לה.
כאשר חזרה מן הפגישה בבית הקפה, השעה היתה כבר מאוחרת. בטלויזיה שידרו בדיוק את מהדורת החדשות המיוחדת בלוויית התרגום לשפת הסימנים לחירשים. היא נזכרה שוב בזוג ההוא. משהו בדיאלוג שהתנהל ביניהם עשה לה את זה. הם היו כל כך קשובים והתכווננו זה לזו בתיאום מושלם. הם דיברו זה לזו בכל גופם ומאודם. בעבר ייחלה שתוכל לנהל דיאלוג צמוד כזה עם בן זוגה.
אח.. נאנחה לעצמה. "שומעים"... רוב האנשים שאיתם דיברה לא הביטו בה בזמן השיחה כמו שהשניים האלו הביטו זה בזו! לעיתים קרובות עשו בני שיחה את עצמם שומעים ולמעשה הקשיבו בחצי אוזן. המבט היה במקום אחר והראש....
היא חשבה לעצמה פתאום, מה יקרה אם תלמד את שפת הסימנים. הרעיון ריתק אותה.
חיפוש קצר ברשת העלה כי ניתן ללמוד את שפת הסימנים במכון של האגודה לקידום החירש, שנמצא במרחק נסיעת אוטובוס קצרה מדירתה. קורס חדש לשפת סימנים למתחילים עמד להיפתח בעוד כשבועיים. סדרה של כ12 מפגשים, אחת לשבוע בשעות הערב. העלות הייתה סבירה.
גמלה בה החלטה. היא רוצה ללמוד את השפה המיוחדת הזו. ככה בשבילה. כן, מה יש? בשביל הנשמה. למחרת הרימה טלפון ונרשמה לקורס.
שבועיים לאחר מכן, ביום חמישי בשעה שש בערב, מצאה נטע את עצמה יושבת בכיתה קטנה במכון לקידום החרש, מתחילה את לימודיה בקורס שפת סימנים למתחילים.
הקבוצה מנתה כעשרה איש בלבד, מבוגרים וצעירים גם יחד. קבוצה קטנטנה ואינטימית. נטע תהתה מה הניע כל אחד מהמשתתפים לקחת חלק בקורס הזה.
המורה, אישה מבוגרת ונחמדה, בת שישים לערך כך העריכה, החלה את השיעור. היא בירכה את הנוכחים בברכת ערב טוב ואיחלה להם הצלחה בקורס. לאחר מכן ערכה סבב בין המשתתפים וביקשה מכל אחד להציג את עצמו ולספר בקצרה מדוע החליט לקחת חלק בקורס. היא דיברה ובו-זמנית תרגמה את דבריה לשפת הסימנים.
נטע הביטה בה מוקסמת. לאורך כל השיעור התקשתה להתרכז בלימוד הסימנים עצמם משום שהייתה פשוט מרותקת לתנועותיה של המורה. קסמה של שפה זו שבה את ליבה לחלוטין.
את ההפסקה הקצרה שניתנה להם, ניצלה נטע כדי לבחון שוב את המשתתפים בקורס. היו שם שלוש חיילות צעירות שבאו ללמוד את שפת הסימנים לצורך שירותן כמורות חיילות ב"שמע" – ארגון לחינוך ילדים ונוער לקויי שמיעה, מורה לחינוך מיוחד שביקשה ללמוד את שפת הסימנים כדי שתוכל לעבוד בבית ספר המשלב חירשים עם שומעים, בחור צעיר שנולד להורים חירשים והחליט שברצונו להיות למתורגמן רשמי לש"ס, עובדת סוציאלית מהמוסד לביטוח לאומי שנדרשה לרכוש את השפה על מנת שהמוסד יוכל לתקשר עם מטופלים חירשים, זוג הורים שנולד להם תינוק חירש, והוא.
הוא היה האדם היחיד בקבוצה חוץ ממנה שבא ללמוד גם כן את שפת הסימנים שלא מתוך צורך מעשי. בעוד יתר המשתתפים ניצלו את ההפסקה כדי להכיר טוב יותר איש את רעהו, הוא ישב בריחוק מה מן השאר. לאחר שיחת טלפון קצרה בנייד, שלף מתיקו כריך והחל לאכול אותו. היא בחנה אותו. לא היה שום דבר מיוחד במראהו. גובה ממוצע, לבוש סתמי – ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה. היא העריכה שהוא מבוגר ממנה בכמה שנים. בסביבות גיל החמישים. משסיים לאכול את הכריך, נשען לאחור על הספסל ועצם את עיניו למספר דקות.
כאשר התבקשו להציג את עצמם בתחילת השיעור, הציג את עצמו בקצרה – "שמי אייל, ואני סוכן ביטוח עצמאי. אני רוצה ללמוד את שפת הסימנים בשביל עצמי." ולא יסף.
היא הסתקרנה. מה לו ולשפת הסימנים בכלל? בתור סוכן ביטוח עצמאי הוא בטח איש עסוק מאוד, אז מה מניע אותו להקדיש מזמנו היקר ללימוד שפת הסימנים? היא הרהרה באפשרות לשאול אותו על כך, אך היססה. לא נראה היה לה שהוא מעוניין במיוחד ליצור קשר עם אחרים. בעוד האחרים ניצלו את ההפסקה לשוחח ולהכיר טוב יותר איש את רעהו, הוא העדיף לעסוק בענייניו שלו.
קריאתה של המורה לחזור לשיעור קטעה את מחשבותיה. היא נכנסה פנימה והתיישבה בכיסאה שבשורה הראשונה. היא שמה לב שהוא התיישב לבד בשורה האחרונה. בסיומו של השיעור התבקשו התלמידים לחזור כל אחד בתורו אחרי המורה ולסמן את המילים "שלום ולהתראות". נטע עקבה עם כל השאר במבטיה אחר היתר. כשהגיע תורו של אייל, הוא סימן במהירות את המילים. היא חשה שלא נוח לו להיות במוקד תשומת הלב והוא מבקש לסיים את המטלה במהירות כדי להפטר ממנה. זה עורר בה סימן שאלה. הרי יש משהו מאוד מוחצני בשפת הסימנים. כאשר מנהלים שיחה בש"ס, היא לרוב מושכת תשומת לב מצד הסביבה. ואילו הוא.. היה ברור לה בעליל שהוא לא חש בנוח עם תשומת לב, אז מה לו ולש"ס?
השיעור הסתיים. נטע נפרדה לשלום מן השאר ויצאה מן הכיתה. בעוברה דרך מגרש החניה הסמוך בדרך לתחנת האוטובוס הבחינה בו נכנס לרכב שלו ושמה לב שהוא אינו מתניע את הרכב אלא נשאר לשבת בו. היא המשיכה ללכת, הרכב שלו עדיין נשאר עומד במקומו.
כאשר הגיעה הביתה, כבר היתה עייפה מאוד מכל היום, היא אכלה את ארוחת הערב שלה בחטף, והתיישבה לצפות בחדשות היום. למרות עייפותה הרבה, מצאה את עצמה חוזרת ומהרהרת בו, בסוכן הביטוח הזה. הוא ריתק את תשומת ליבה לא פחות מהסימנים החדשים שלמדה בשיעור. היא לא יכלה שלא לתהות בשביל מה לו ללמוד שפה שכל כך מושכת תשומת לב אם אינו חש בנוח עימה? איך הוא יסתדר בשיעורים הבאים ולאחר מכן כאשר יידרש לשוחח עם אחרים בשפת הסימנים?
בשבוע שלאחר מכן, איחרה נטע לשיעור ונכנסה אליו כעשר דקות לאחר שכבר החל. היא הבחינה שהשורות הראשונות תפוסות וגם לא רצתה להפריע יותר למהלך השיעור, ולכן התיישבה בכיסא הראשון בשורה האחרונה, מרחק כמה כיסאות מאייל.
היא שלפה מתיקה מחברת ועט, ותוך כדי כך העיפה מבט לעברו. הוא היה מרוכז בדבריה של המורה ורשם לעצמו דבר מה במחברתו. נטע הפנתה מבטה למורה והחלה למקד את תשומת ליבה בדבריה. המורה חזרה על הסימנים שלימדה בשיעור שעבר וכשסיימה ביקשה מהתלמידים להתחלק לזוגות ולתרגל את הסימנים ביניהם. כולם התחלקו במהירות לזוגות, ונטע מצאה את עצמה פונה לאייל במבט שואל: התתרגל עימי את הסימנים? אייל הנהן אך נשאר לשבת במקומו. נטע קמה ממקומה, ועברה להתיישב על הכיסא הסמוך לו. "שאתחיל? שאלה.
"כן" ענה לה. ונטע פצחה בדיאלוג התרגול. היא סימנה לו "שלום לך"והוא סימן לה חזרה "שלום לך". הוא היה ענייני מאוד. לא הראה שום טיפת רגש. נטע חשה אי נוחות הולכת וגוברת בתוכה לנוכח התנהגותו. היא רצתה שהתרגול יסתיים כבר כדי שתוכל לחזור למקומה. היא המשיכה לסמן ולענות לו מוכנית. כאשר הסתיים התרגול, חשה הקלה רבה ומיהרה לחזור לכיסאה. עד לסיום השיעור נמנעה מלהביט לעברו שוב.
בסיום השיעור אספה את דבריה בחופזה ויצאה במהירות מן הכיתה. היום היה יום קשה בעבודה, והיא הייתה מאוד עייפה ומוטרדת ממטלות משק הבית שהמתינו לה. דרכה אצה לה אל תחנת האוטובוס, כשלפתע שמעה קול קורא לה. היא הפנתה את ראשה לאחור, ולהפתעתה ראתה את אייל מתקרב לעברה בריצה, כשבידו צרור המפתחות שלה.
"זה נפל לך ולא שמת לב. רצתי מהר כדי שאוכל להדביק אותך. לא נעים להגיע הביתה ולגלות שהמפתח אבד.."
"תודה לך, עלי ללכת עכשיו כדי שאספיק לאוטובוס שלי" אמרה.
"היכן את גרה? " שאל.
נטע, מופתעת משאלתו, ענתה: "ברחוב הרב לוין ברמת גן."
"זה קרוב אליי", ענה אייל, "רוצה טרמפ?"
ונטע מצאה את עצמה עונה לו בחיוב, ככה בלי לחשוב פעמיים.
כעבור כמה דקות, ישבה לצידו במכונית המצדה האפורה שלו. תוהה, איך זה קרה לה.
היא לא הרגישה נוח במיוחד. הוא לא אמר מילה. המתח היה תלוי באוויר. הם נסעו ככה בשתיקה עד שהגיעו לצומת אלוף שדה. ושם פנה אליה לפתע ושאל: "איפה בדיוק ברב לוין?"והיא הסבירה לו.
כאשר הגיעו לדירתה, הודתה לו על המפתחות ועל הטרמפ הנדיב. ופתאום, בלי שהתכוונה, סימנה לו כפי שלמדו בשיעור "שלום ולהתראות". להפתעתה הגמורה, הוא סימן לה חזרה....היא נותרה עומדת במדרכה ובוהה ברכבו המתרחק.
מה זה היה?..., הוא סימן לה?,
"בחיי", אמרה לעצמה, "מי היה מאמין?, המיובש הזה סימן לה!"
תוהה על פשר הדבר ומשועשעת משהו, עלתה לדירתה.
בימים הבאים, מצאה נטע את עצמה מהרהרת לא פעם באייל. תוהה על פשרו. היא רצתה לגלות מדוע ביקש ללמוד את שפת הסימנים. מכיוון שלא התחבר עם איש מהמשתתפים, נותר הדבר בגדר חידה.
שוב ושוב שיחזרה את הנסיעה במכוניתו – את השתיקה הרועמת ששררה ביניהם, את אי הנוחות שחשה במחיצתו לאורך כל הנסיעה, ולבסוף, את ההפתעה – שסימן לה בתגובה לשלום ולהתראות שלה. היא לא ציפתה לזה. והיה שם עוד משהו בסימן הזה שהפר את שלוותה. לרגע נדמה היה לה שמבטו האדיש התרכך משהו, אך היא לא הייתה בטוחה בכך..
כאשר נכנסה נטע לכיתה בשבוע שלאחר מכן, גילתה שאייל לא הגיע לשיעור. היא תהתה מה קרה לו. הפעם מצאה את עצמה מתרגלת בשיעור עם שירה, אחת משלוש המורות החיילות. נטע נהנתה מאוד מן התרגול עם שותפתה הצעירה ומלאת החיים.
כשהסתיים השיעור, שמה פעמיה אל תחנת האוטובוס. כאשר הגיעה אליה, הופתעה לראות שם את רכבו של אייל חונה סמוך אליה. היא הבחינה בדלת המכונית נפתחת וראתה את אייל יוצא לקראתה. הלב שלה הפסיק לפעום לרגע. מה קורה כאן? שאלה את עצמה.
"שלום נטע" אמר. "איחרתי הפעם כהוגן לשיעור ולא מצאתי לנכון להכנס אליו כרבע שעה לפני שמסתיים, אבל חשבתי שאם כבר הגעתי עד לכאן, אציע לך טרמפ חזרה הביתה. את מבינה, ידעתי שאת צריכה לחזור באוטובוס, ואמרתי לעצמי שחבל שלא תחזרי איתי".
נטע הרגישה צמרמורת חולפת בגווה ומן דקירה עמומה של חשש בבטנה.
"מה הוא באמת רוצה ממני?, מי הוא?, מה אני עושה עם ההצעה שלו?", חשבה לעצמה.
"ניסע"? שאל אייל.
למרות חששותיה, מצאה נטע את עצמה נענית להצעתו.
לאחר שהשתלב בתנועה, פנה אליה: "איך היה השיעור היום?, מה למדתם? האם תוכלי לעזור לי להשלים את החסר?"
"אין בעיה", אמרה והחלה להראות לו את הסימנים החדשים שלמדה היום. מוצאת מפלט מחששותיה בשיחה שהתפתחה ביניהם.
הוא הודה לה.
נטע חשה שאינה יכולה להתאפק יותר והחליטה לשאול אותו. "תגיד", שאלה נטע, "אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"כן, למה לא?", , השיב לה.
"אני סקרנית לדעת מדוע אתה רוצה ללמוד את שפת הסימנים?"
אייל שתק לרגע, ואז השיב: "לפני כמה חודשים נכנסה למשרדי אישה יפיפייה, חירשת. היא באה למשרדי עם חברתה השומעת כדי להוציא ביטוח עבור דירתה. יופייה המיוחד שבה את ליבי מהרגע שבו ראיתי אותה. הזמנתי אותן לשבת ופניתי אליה לשאול במה אוכל לעזור לה. הופתעתי לגלות שהיא מפנה מבט שואל לעבר חברתה וזו מיד החלה לסמן לה את דבריי ואז הבנתי שהיא חירשת. מוקסם עקבתי אחר השיחה בינה לחברתה. משהסתיימה הפגישה, לחצה את ידי וסימנה לי "תודה". מעולם לא התרגשתי מתודה של לקוח לפני כן. משהו באופן שבו עשתה זאת שבה אותי לגמרי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. היא יצאה ממשרדי והשאירה אותי מאוהב בה עד מעל לראשי. הייתי גרוש כשנתיים עד שפגשתי בה. מאותו יום לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. רציתי להרים טלפון ולשוחח איתה, אך איך? היא חירשת. "עזוב", אמרתי לעצמי, "היא חירשת. איך תדבר איתה?, רד מזה. בחורה יפה, נו אז מה, חסר יפות?".. אך הלב שלי...הלב שלי רצה אותה כל כך!...
אייל השתתק לרגע. נטע הרגישה שהיא כיצד ההלם ממסמר אותה לכיסאה. היא לא האמינה... המיובש הזה שופך פה את ליבו בפניה!, מתוודה על אהבתו לאישה אחרת! והיא חשבה שהוא כזה קר ואדיש...
"ומה בדיוק אני עושה פה? מה אכפת לו ממני? מדוע חיכה לי במיוחד כדי לתת לי טרמפ הביתה?, הרי יכל לנסוע ישר הביתה.. נטע חשה מבולבלת לגמרי.
אייל המשיך: "ולא ידעתי אפילו מה מצבה. האם היא פנויה לקשר או לא. אחרי שבועיים, הרגשתי שאני אשתגע אם אני לא אעשה משהו. התקשרתי לחברתה השומעת בתואנה שעלי לשאול אותה דבר מה בנוגע למסמכי הביטוח של הדירה שלה. מפה ומשם, הבנתי שהיא רווקה, ואין לה חבר. לבסוף אזרתי אומץ והתוודיתי בפני חברתה על רגשותיי כלפיה ורצוני להכירה טוב יותר. לאחר שהתעשתה, שאלה אותי כיצד אני חושב לתקשר איתה בכלל. היא הרי דוברת שפת סימנים. היא תוכל להבין את דבריי אך כדי שאוכל להבין אותה, עלי לדעת את שפת הסימנים. שתיקה השתררה על הקו למשך כמה שניות. ואז אמרה לי, אתה יודע מה? אם אתה רציני כלפיה, אז אולי תלמד למענה את שפת הסימנים?, תוכל לקחת לך קורס במכון לקידום החרש. אז זהו. ככה הגעתי לקורס..
"ואתה בכלל בקשר איתה מאז?" , שאלה נטע
"כן. באותה שיחת טלפון, ביקשתי מחברתה לברר איתה האם תהיה מוכנה לצאת איתי וסיכמנו שנצא יחד איתה, כדי שזו תוכל לתרגם לנו. בפגישה סיפרתי לה שאני מתכוון ללמוד את שפת הסימנים למענה, אם רק תסכים לתת צ'אנס לקשר בינינו".
נטע הרגישה שמרגע לרגע, היא פחות ופחות מבינה מה קורה. בינתיים כבר הגיעו לדירתה.
"הנה, הגענו לבית שלך", אמר אייל. "שמח שיכולתי לעזור לך עם הטרמפ. ותודה לך על החומר שהשלמת לי מהשיעור. ניפגש בשיעור בשבוע הבא?"
נטע הנהנה בראשה ויצאה מהמכונית. אייל חייך לעברה , סימן לה "שלום ולהתראות" והחל מתרחק.
"בחיי!", אמרה לעצמה, "איזה סיפור מוזר...".
הערב החל לרדת, ונטע חשה כיצד העייפות פושה באבריה. היא נאנחה למחשבה שבבית מחכה לה שורת מטלות לעשות בטרם תוכל לפרוש לשנת הלילה הגואלת שלה.
היא הרגישה כמו ניצבת בסרט הלא נכון. זה סיפור אהבה ולא שלה. האם ייתכן שחשה משהו מיוחד כלפיו? לא, מה פתאום!. גערה בעצמה. המיובש הזה?? אין סיכוי. היא הרגישה כעס מחלחל בתוכה - מה הקטע שלו?, האם הוא משחק ברגשותיה? איך היא אמורה לפרש את זה שחיכה לה במיוחד כדי לתת לה טרמפ הביתה??
היא החליטה שהסיפור הזה לגמרי לא מוצא חן בעיניה. וכאשר יפגשו בפעם הבאה, היא תבהיר לו חד משמעית שהיא מחוץ למשחק הזה שלו. מוכנית, מצאה את עצמה מסמנת לו "לא אני, לא אצלי!".
השיעור עמד להתחיל בעוד מספר דקות. נטע חשה עצבנות לקראת הצפוי. היא שאפה אוויר לריאותיה ונכנסה לכיתה. אייל ישב במקומו הרגיל, ומשראה אותה הניד בראשו לעברה וחייך אליה. בידו חיווה לאות הזמנה לשבת לצידו. נטע הרגישה איך רגליה מוליכות אותה מבלי דעת לעבר הכיסא שלידו, וכל מה שתכננה לומר לו התפוגג לו בדרך ....
"מה שלומך נטע?", שאל אייל.
"טוב תודה, ואתה?"
"בסדר. תחזרי איתי גם היום?"
ונטע מצאה את עצמה, בניגוד להחלטה שקיבלה, משיבה לו בחיוב ובו זמנית נוזפת בעצמה: "איך לעזאזל הסכמת?, מה שכחת מכל מה שסיפר לך??". היא לא ידעה להסביר למה, זה פשוט קרה מאליו.
השיעור החל. המורה חזרה על הסימנים שנלמדו בשיעור שעבר, לימדה כמה סימנים חדשים, ולאחר מכן התחלקו התלמידים שוב לזוגות כדי לתרגל ביניהם את הסימנים.
"יפה מאוד, ממש נפלא!", אמרה המורה לנטע ואייל, לאחר שהתבוננה בזוג מתרגל את הסימנים שלימדה. "אתם קולטים מהר, וזה פשוט תענוג עבורי לראות את זה, המשיכו כך!"
נטע ואייל הרגישו כמו ילדים שנתפסו בקלקלתם. חייכו, נבוכים במקצת מתשומת הלב שהופנתה אליהם בעקבות דבריה של המורה.
השיעור הסתיים. נטע ואייל פנו לעבר החניון, למכוניתו של אייל.
"נטע", שאל אייל בדרך למכונית, "אולי תרשי לי להזמינך לקפה עימי לפני שאחזירך הביתה?"
נטע נעצרה, מופתעת שוב. לא יודעת מה לחשוב.
"כן", ענתה לו לבסוף. "למה לא?"
"יופי" השיב אייל.
כעבור כחצי שעה, מצאה נטע את עצמה יושבת בבית קפה שכונתי קטן ונחמד. מוזיקה חרישית התנגנה ברקע והמקום היה שקט למדי. ריהוט צנוע, פשוט ולא יומרני. לפניהם שתי כוסות קפה הפוך מהבילות.
נטע חשה שהיא מוכרחה לומר את שלה.
"תראה אייל", אמרה, "באמת יפה מצידך להחזיר אותי הביתה מהשיעורים, ועוד לחכות לי במיוחד כדי להחזיר אותי כפי שעשית בשבוע שעבר, ותודה על ההזמנה לקפה, אבל באמת שאינני מבינה...."
"אני מתאר לעצמי", אמר אייל, קוטע את דבריה, "שזה מוזר לך אחרי שסיפרתי לך על הבחורה החירשת.. נכון?"
"כן..."גמגמה נטע, "אתה ודאי מבין ש..."
"מבין, מבין" , אמר אייל, "ולכן רציתי להזמין אותך לקפה, שנוכל לשוחח בשקט ואספר לך על כך עוד משהו שאינך יודעת".
מה כבר רוצה לספר לי, חשבה נטע לעצמה, הרי בכל מקרה אין זה נוגע לי, או שמא...
"יצאתי עם החברה החרשת שלי כשלושה חודשים. הייתי מאוהב בה עד מעל לראש, לגמרי באופוריה. אף שלא ידעתי סימן משפת הסימנים, מצאתי דרך לתקשר איתה. היא קראה את שפתיי ואילו אני השתדלתי מאוד לדבר לאט וברור, ואוטומטית ליוויתי את דיבורי באי אלו סימנים שיעזרו להבהיר את כוונותיי. כל עוד נפגשנו שנינו, היה נפלא. בהמשך, הפכו הדיבורים ללטיפות, לחיבוקים, לנשיקות, עד אשר התשוקה גברה על שנינו וידענו יחד רגעים יפים ומאושרים לאין קץ. לאחר כשלושה חודשים, הביעה חברתי את רצונה שאבוא יחד איתה לפגוש את משפחתה ושאצטרף אליה למפגשים החברתיים במועדון החירשים. מהר מאוד הרגשתי שלעולם לא אוכל להיות חלק אמיתי מעולמה, עולם החירשים. כל נסיונותי להשתלב בו עלו בתוהו. הבנו ששנינו באים מעולמות שונים מידי וכי אהבתנו חסרת סיכוי ולא תוכל לשרוד לאורך זמן . כחצי שנה לאחר ההיכרות הגיעה הפרידה, קשה וכואבת מאוד לשנינו. אך ידענו כי מוטב כך. לקורס הזה, נרשמתי כאשר רק התחלתי להצטרף אליה למפגשים המשפחתיים והחברתיים. כשבועיים לאחר שהחל הקורס, נפרדתי ממנה. אבל אז..." אייל השתתק לפתע.
"אבל אז.. מה?" שאלה נטע בהססנות מה."אבל אז... הכרתי אותך", ענה אייל.
נטע חשה שהיא קופאת במקומה. לא מאמינה שזה קורה לה.
"הוא עובד עלי?" שאלה את עצמה, "הוא משחק איתי משחקים?", "מה אני פה, התחליף ההולם?...מה הוא חושב לעצמו??".
היא הרגישה איך הכעס מתחיל לחלחל בתוכה.
"אני יודע שזה נשמע לך מוזר", אמר אייל, "ואני מתנצל אם נשמע לך חסר טקט, אבל איכשהוא כשראיתי אותך, הרגשתי כלפייך משהו מאוד מיוחד."
נטע עמדה לומר את אשר על ליבה, אך לפתע חשה את כף ידו אוחזת בעדינות בכף ידה על השולחן.
היא הביטה בו מופתעת. עיניו כמו הפצירו בה שלא תכעס עליו, היה בהן רוך כזה שהופתעה לגלות. הכעס שהחל לחלחל בתוכה התפוגג באחת. את מקומו תפסה תחושת ההפתעה. לא היה לה ספק. אייל הצהיר לפניה על אהבתו אליה. והיא?
כבר שנים שהיא מייחלת לאהבה, אהבת אמת. האם זו אהבת אמת?
גירושיה המרים, לפני כעשר שנים, הותירו את ליבה פצוע ומדמם. זמן רב לקח לה להתאושש מהמאבקים המרים בינה לבין בעלה, שפרנסו היטב שני עורכי דין וסיפקו לבית הדין לענייני משפחה עניין לענות בו במשך כמה חודשים טובים. היא פחדה. פחדה להיפגע שוב. היא משכה את ידה מתוך ידו ונאחזה נואשות בספל הקפה שלה. היא זעה באי נוחות על כיסאה, משפילה את עיניה לתוך הספל. מה תאמר לו? איך תנהג?
"אני מצטער", התנצל אייל, "לא הייתי צריך לעשות לך את זה. לא יודע מה חשבתי לי"..
נטע הרימה את עיניה והביטה לעברו. "לא, לא, זה בסדר. אני פשוט....לא כל כך יודעת מה להגיד לך אייל. אני די מבולבלת מכל הסיפור".
"אני בהחלט מבין לליבך", אמר אייל. "אחרי שסיפרתי לך על אהבתי לחברתי החירשת ועל הרומן שהיה לנו, מיד אחרי זה אני מתוודה על אהבתי אלייך.. באמת שזה לא נשמע טוב.. אני מתנצל. לא הייתי צריך לעשות לך את זה. לא יודע מה חשבתי לי.. פשוט.. זה קרה. אני לא יודע להסביר לך את זה. אני חושב שמוטב שנסיים לשתות את הקפה ואחזירך הביתה. תוכלי לסלוח לי ולשכוח מכל העניין?"
נטע הביטה בו. סוכן הביטוח הקר והאדיש יושב לפניה? היא עדיין חשה מבולבלת לגמרי.
"תראה אייל", אמרה, "אני מעדיפה שלא לומר לך כרגע מה דעתי. אולי באמת מוטב שנניח כרגע לעניין וניתן לעצמנו להרגע".
אייל הנהן לאות הסכמה. "אני מכבד את החלטתך. רק חשוב לי לדעת: את לא כועסת עלי נכון?"
"לא, לא כועסת. רק ש..כל העניין הזה קצת מבלבל אותי. אני זקוקה לזמן שלי לחשוב".
הם סיימו את הקפה בשתיקה מובכת. אייל שילם למלצרית בחופזה והם מיהרו לצאת למכוניתו.
הוא התניע והם יצאו לדרך. השתיקה רעמה בחלל המכונית.
"אכפת לך אם אשמע מוזיקה?" שאל אייל.
"לא, זה בסדר", ענתה נטע.
אייל הכניס את הדיסק. קולה של שרית חדד נשמע:
"אין לי בעולם אהבה אחרת
אל חלום ישן נושאת את עיני
כשאתה לא כאן אני נשברת
בליבי עוד בוערת האש
איך הלב נכבש עם אישה אחרת
איך אתה לא חש את כל יסורי
תן לי רק עוד זמן
ואמצא לי דרך
להמשיך לחפש את חיי"........
"מקריות?", תהתה נטע, האם הוא בחר בשיר מבלי דעת?...
ליבו נכבש על ידי אישה אחרת, חירשת, וליבה שלה נידון להתייסר? האם היא צריכה לתת לו עוד זמן?, עוד סיכוי לכבוש את ליבה, או שמא עליה למצוא דרך להמשיך לחפש את חייה בלעדיו?
היא חייכה במרירות לעצמה. תעתועי החיים.
לפתע חשה את ידו על ברכה. נרתעת הפנתה ראשה במהירות אליו. מבטו היה רך, מתחנן, מפציר בה להיענות לו, לתת לו סיכוי לכבוש דרך לליבה.
קולה של חדד נשמע שוב: "אין לי בעולם אהבה אחרת"...
נטע חשה איך חששותיה והתנגדותה הולכים ומתפוגגים. בהססנות מה אחזה בידו ושילבה אצבעותיה בשלו. כף ידו היתה חמה, מזמינה. היא הישירה מבטה לתוך עיניו.
"בליבי עוד בוערת האש
איך הלב נכבש....."
בעדינות שחרר אייל את אצבעותיו מאחיזתה, והן החלו לרפרף על זרועה. נטע חשה כיצד הן צורבות בבשרה, כאילו היו נמלים של אש. צמרמורות של עונג חלפו בגופה. היא חשה גל של חום מתפשט בבטנה, וליבה החל הולם במהירות. היא בלעה את רוקה. כבר שנים שלא חשה רגש כה עז. היא עצמה את עיניה והשעינה ראשה לאחור על משענת כיסאה. מתמסרת לריגוש.
המכונית נעצרה.
לפתע חשה את אצבעותיו מרפרפות על לחיה. היא פקחה אותן. אייל קירב את פניו לעבר פניה, מתבונן בה במבט שואל , נעצר, ממתין לסימן מצידה. אצבעותיה שלה ריפרפו על זרועו, משדרות את הסכמתה. אייל קירב את פיו לפיה, ונצמד אליה בנשיקה עדינה ותובענית גם יחד. מופתעת ומרוגשת לחלוטין, חשה את לשונו מטיילת על שפתיה, ואז חודרת פנימה לתוך פיה, תרה בתשוקה אחר לשונה שלה.
"תן לי רק עוד זמן ואמצא לי דרך...."
לשונותיהם מצאו את הדרך לבדן זה אל זו, התנחשלו בלהט, חוקרות בתאוותנות זו את זו.
מאחור נשמעה צפירה רועמת. נהג עצבני דחק בהם לזוז קדימה. בלית ברירה ניתקו זה מזו.
כעבור שתי דקות נעצרו ליד דירתה של נטע. בשתיקה הביטו זה בזו.
"הגענו", אמרה נטע.
"כן".
נטע פתחה את הדלת ויצאה החוצה. אך בטרם הספיקה לצאת לגמרי ממכוניתו, חשה בידו של אייל מושכת בחולצתה מאחור. היא נפנתה להביט בו שוב. הוא חייך אליה וסימן לה, תוך שהוא מניע בו זמנית את שפתיו בלא קול: "אני אוהב אותך!" נטע, נרגשת, סימנה לו בחזרה "ואני אוהבת אותך!" ושוב הם נצמדו לנשיקה.
לפתע החל לטפטף. נטע מופתעת, החלה לצחוק "תראה!, מטפטף!, היורה!"
הטפטוף הלך וגבר, הפך למטר של ממש. שיערה של נטע ובגדיה החלו להירטב, אך לא היה אכפת לה, היא הייתה מאושרת. היא נעמדה מחוץ למכונית, פושטת את זרועותיה כלפי השמיים ועוצמת את עיניה, מתמסרת לטיפות הראשונות שבישרו את בואם של גשמי הברכה.
הרדיו-דיסק במכוניתו של אייל השמיע מילותיו:
"הוא אמר לה: בואי הנה,
וליטף את שיערה
היא הסמיקה ונתנה לו
נשיקה, אהה
כך התחיל בסוף הקיץ
עוד סיפור של אהבה,
והשמש בינתיים
התגלתה בהר"...
לפתע שמעה את דלת המכונית נטרקת. ובטרם הספיקה לפקוח את עיניה, חשה בגופו של אייל נצמד לגופה. שפתיו שוב היו על שפתיה, מרטיבות בנשיקה ארוכה ולוהטת כאותו גשם ברכה, שהפתיע אותם ככה פתאום באמצע החיים, כסימן לאהבה גדולה שבאה.
- סוף -
כל הזכויות לסיפור זה שמורות לאיריס ס. אין להעתיק או לעשות כל שימוש בסיפור ללא רשות המחברת.
